בני אפרת: "בארץ אני לא מעניין אף אחד"

"גם אם יש שלום, הוא תמיד זמני", אומר האמן בני אפרת (75), שבמרכז תערוכת היחיד החדשה שלו מיצב קרח ענק בצורת המילה "שלום". "התערוכה נקבעה כבר לפני כשנה, כשבכלל לא ידענו שתהיה מלחמה בקיץ והוא יהפוך לעוד יותר רלבנטי".

המיצב, שנקרא "היונה, 2062", ייבנה מ־14 טונות של גושי קרח שהולכים ונמסים לצד מטוס קרב מעופרת, שבחרטומו ענף של זית. "המושג שלום עבורי הוא אבסטרקטי", הוא אומר, "כשהוא כבר הופך לקונקרטי - הוא זמני בלבד. לכן החלטתי לבנות אותו מקרח שנמס".

בתערוכה מלבד מיצג הקרח שיימס בתוך חמישה ימים יוצגו עבודות נוספות שעוסקות בשלום, מלחמה, אלימות ודו־קיום. את יצירותיו הוא מתארך תמיד לכמה עשרות שנים קדימה. "הן עוסקות באיך העולם ייראה בעוד 40 שנה", הוא מסביר.

אמנות חברתית

התערוכה תיפתח ביום שישי בגלריה קונטמפוררי ביי גולקונדה (הרצל 117 תל אביב, הכניסה חופשית). את ישראל עזב אפרת לפני כמעט 45 שנה, וחי מאז בלונדון, ניו יורק, אמסטרדם, אנטוורפן ופריז. לפני כארבע שנים שב ארצה.

העיסוק שלך בשלום בא בעקבות היותך ישראלי שחי בגולה?

"ממש לא. המושג שלום הוא עולמי, והגיע הזמן שנפסיק לתפוס עליו בעלות. הסתובבתי בכל העולם וראיתי ביטויים של אלימות שהיא מעבר לתפיסה שלי, ואני מאמין שזה משהו שרק ילך ויגדל".

תפקידך הוא ליצור שינוי?

"לא. אני לא פוליטיקאי. אני מבטא את עצמי, נקודה. יש אמנים שעוסקים רק בדברים האישיים שלהם, אבל לטעמי נדיר שאמן מצליח ליצור יצירה רצינית כשאלו הנושאים שמעסיקים אותו. אני חוקר דברים שמעניינים אותי - מה שקורה ביערות, בקטבים, צפיפות האוכלוסייה".

טעות חייו

את דרכו החל אפרת כסטודנט לאמנות במכון אבני. הוא קיבל מלגת לימודים בלונדון, וב־1976 כבר הציג תערוכת יחיד במוזיאון הוויטני בניו יורק. ב־1982 הכריז שהוא משנה סגנון, ומאמן מושגי מינימליסט הפך לאמן רב־תחומי.

למה חזרת ארצה?

"ההחלטה התקבלה בעקבות תערוכה רטרוספקטיבית שלי שהיתה אמורה להתקיים במוזיאון תל אביב. הבאתי איתי ארבעה קונטיינרים של עבודות וכשהגעתי הובהר לי שאין תקציב לקיום התערוכה. זו היתה טעות חיי, לא אשקר".

אז למה נשארת?

"זהו, גמרנו, אני כאן. הוצאתי כ־150 אלף דולר על העברת העבודות ואני לא מתכוון לעשות את זה שוב. זה גם עניין של גיל. בארץ אני לא מעניין אף אחד. אין עבודות שלי במוזיאון ישראל או במוזיאון תל אביב, ואני מקבל את זה, אבל פסלי חוצות שלי מוצבים ברחבי העולם".

ובכל זאת נפתחה לך תערוכת יחיד.

"כנראה אני מספיק טוב".

אתה מתעניין באמנות מקומית?

"אני כמעט לא הולך לתערוכות. קשה לי בעיקר כי אין מקומות חניה בתל אביב. יש בארץ כמה אמנים נהדרים, אבל עם זאת זה תחום שמושך בעיקר אנשים שלא רוצים להתאמץ. זה עולם שהתמסחר בצורה בלתי רגילה, ויש דברים שהולכים לאיבוד כי הם מחוץ למשחק המסחרי".

אבל זו הפרנסה שלך.

"כן, אבל אני מקווה שלעולם לא אצטרך לעשות יצירה שמישהו הנחה אותי לעשות. זו תהיה בדיחה גם עבורי וגם עבורו".