יש תמורה לאשפה

לערב את הציבור - זהו אחד האתגרים הגדולים שעומדים בפני יוזמות המיחזור בעולם. נכון, הסקרים מראים שאנשים תומכים בהפרדת אשפה ומאמינים שמיחזור הוא דבר נהדר. אבל באותה נשימה, רבים מהאנשים שיכולים להפריד אשפה לא עושים זאת. למה? אולי כי יצורים חמדניים שכמותנו זקוקים לתגמול שיעודד אותנו לבצע את המשימה. אולי ישתלם ללוות את תהליך המיחזור בפרס קטן, משהו שייצור מוטיבציה?

הראשונה להנהיג אסטרטגיה שכזו היתה העיר סידני. העיר האוסטרלית הציגה לעולם בתחילת השנה את מכונת המשקאות ההפוכה (reverse vending machine): במקום לפלוט בקבוקי משקה מפלסטיק לרוכשים, המכונה האוסטרלית מקבלת אותם ובתמורה מנפיקה שי קטן - החל בכרטיסי נסיעה באוטובוס העירוני, דרך תלושי הנחה למסעדות, וכלה בכרטיסים למסיבת הסילבסטר המפורסמת בבית האופרה בסידני. האוסטרלים מאמינים שהמכונה תעודד יותר תושבים, וגם תיירים, לקחת בכך חלק. בניגוד למכונות המשקאות הרגילות, המכונות הללו דוחסות את בקבוקי הפלסטיק, מה שמאפשר להן להכיל 3,000 בקבוקים או יותר.

אחריה הצטרפה עיריית בייג'ינג. היא התקינה בעיר 34 מכונות לקליטת בקבוקי פלסטיק בתחנות רכבת תחתית הומות ובמוקדי תיירות. כשמכניסים בקבוק פלסטיק למכונה היא מחשבת את ערכו - בין 5 ל־15 סנט - ובתמורה פולטת קרדיטים לכל רשת התחבורה הציבורית בעיר, או לחלופין, שובר של דקות שיחה לטלפון הנייד בהתאם לשווי הבקבוקים. המכונות זוכות להצלחה אדירה בקרב תושבי העיר, אבל השלטונות גם מעוניינים שמיליוני התיירים המבקרים בה מדי שנה, ומסתובבים בה עמוסים בבקבוקי משקה, ייקחו חלק במיחזור ובתמורה יזכו להנחה בתחבורה הציבורית.

הדיון שהתלווה להתקנת המכונות עורר מחדש את שאלת הבעלות על משאבים. אם צרכנים רוכשים בקבוק מים מפלסטיק שמחירו מגלם גם את חומר הגלם, מדוע עליהם למיין ולהשליך אותו לפח ייעודי ללא תמורה? האם המודל שבמסגרתו חברת מיחזור אוספת את חומר הגלם בחינם ראוי ומוצלח? והאם לא צריך וגם כדאי להרחיב את התפיסה הזו לכלל מוצרי הצריכה שאנו צורכים? הרי פסולת אורגנית ביתית היא חומר גלם נהדר ליצירת דשן חקלאי, כמו גם הזדמנות לייצר אנרגיה נקייה בעת תהליך הפיכתו לקומפוסט. האם התושבים צריכים לשלם על המשאבים הללו, או שאולי, בניצול נכון, המשאבים דווקא יכניסו להם כסף?