פעם, כשלשר האוצר יאיר לפיד עוד היתה תוכנית אירוח, בא להתארח אצלו אחד, ראש ממשלה ושר אוצר לשעבר, וראש ממשלה לעתיד, בנימין נתניהו. היום, כמעט עשור מאז שנפגשו באולפן, 17 הדקות ועשרים השניות של הראיון הזה הם צפיית חובה (הנה לינק: bit.ly/1BAGhsF).
אם אין לכם הרבה זמן, קפצו לדקה ה־9:25 של הראיון. שם הם מחליפים כמה עקיצות הדדיות (נתניהו אומר ללפיד ששניהם בני אותו הדור ולפיד נעלב כי הוא צעיר ב־15 שנה), ואז נתניהו מספר ללפיד על הילדות שלו, כיצד היה משחק ברחובות כי לא היו כל כך הרבה מכוניות. לפיד, בחולצה שחורה ובבלורית שחורה, עוקץ את נתניהו שהוא מתקופת הדיליז׳נס, ולקול צחוק הקהל מוסיף "אתה התחלת״. נתניהו, נבוך, חנוט בחליפה ובעניבה, אומר ללפיד ״לא נלך מכות על זה״, ולפיד עונה אוטומטית ״כי אני אנצח״.
בנקודה הזאת הקהל מריע בתשואות. לפיד מתמוגג בתוך עצמו. זהו רגע השיא של הראיון הזה. לפני רגע עוד דיברו על טרור ומדיניות חוץ וביטחון, עכשיו מי זוכר את כל אלה. נתניהו חושק שפתיים, מביט בקהל שיוצא מגדרו. ניכר שבא לו להרוג מישהו. לפיד לוקח את כוס התה ולוגם ממנה בנונשלנט, מבסוט. נתניהו מחכה שהקהל יירגע, ועונה ללפיד בהתחכמות יבשושית: ״שקלתי את זה לפני, והגעתי למסקנה שהזמן שלך במכון כושר גדול משלי, אז שתדע שיש שם שני מאבטחים מאחורה״. לפיד צוחק, אבל משיב את שורת המחץ - ״תראה איך אתה לא יכול לסבול שמישהו אומר לך שהוא ינצח במשהו״.
קאט.
בחזרה ל־2014. נתניהו, עדיין בחליפה ובעניבה, מוצא את עצמו יושב על יד שולחן הממשלה עם ההוא מהטלוויזיה, שהבלורית שלו הכסיפה בינתיים. חרף הזמן שחלף, ההתגוששות ביניהם היא אותה ההתגוששות. אחד ראש ממשלה מכהן, השני ראש ממשלה wannabe.
יש משהו באבחנה ההיא של לפיד. נתניהו לא סובל שמישהו אומר לו שהוא ינצח אותו במשהו. נתניהו לא סובל להפסיד. בטח לא לטיפוסים כמו לפיד. מילא ברק, מילא שרון, אבל לפיד? חה. בימים אלה, אחרי שנה וחצי של ישיבה משותפת בממשלה, כשהעבודה על תקציב 2015 הופכת להיות קרקס פוליטי, האבחנה ההיא של לפיד לגבי נתניהו מתחדדת.
אחרי שנה וחצי של עבודה משותפת, תובנה נוספת מתבהרת: יותר ממה שראש הממשלה בנימין נתניהו משפיע על הכלכלה, יותר ממה ששר האוצר יאיר לפיד משפיע על הכלכלה, זו הדינמיקה שבין שני האנשים האלה שמשפיעה על הכלכלה, ועל החיים שלנו, יותר מכל.
״כאן, כבר בתקופת השפע בין המלחמות, נזרעו זרעי הפורענות הראשונים. כש'הכל אפשרי' אפשר גם להרחיב בכל סעיפי התקציב ו'להניף את כל הדגלים' בבת אחת - דגל הביטחון, דגל הפיתוח, ובמיוחד - דגל צורכי החברה״.
את הדברים הנוקבים האלה כתב לפני 25 שנה פרופ׳ מיכאל ברונו, מהכלכלנים המשפיעים ביותר שפעלו בישראל. אז, ביולי 1989, ברונו עוד היה באמצע הכהונה שלו כנגיד בנק ישראל. ובכל זאת, הוא לא התבייש לכוון אצבע מאשימה כלפי הפוליטיקאים, על כך שהבחירה שלהם שלא לבחור, אלא ללכת על ״גם וגם וגם״, היתה אחד ממחוללי העשור האבוד בכלכלה הישראלית: ממלחמת יום כיפור, דרך שנות ההיפר־אינפלציה, ועד תוכנית הייצוב ב־1985, שברונו היה אחד מאדריכליה הראשיים.
ברונו עצמו מעיר, שהדימוי שבחר בו - להניף את כל הדגלים - לקוח מוויכוח ציבורי שהתנהל סביב תקציב 1972/3. שר הביטחון דאז משה דיין העדיף את הביטחון על פני הצרכים החברתיים הגדלים, וטען כי ״אי אפשר להניף את כל הדגלים בבת אחת״.
רק שזה בדיוק מה שקרה. הפוליטיקאים הניפו את כל הדגלים בבת אחת וכתוצאה מכך, בהדרגה, שלב אחר שלב, הכלכלה הישראלית שקעה לתקופה של דריכה במקום. צמיחה אפסית לנפש, אינפלציה דוהרת, גירעונות עתק וחובות מתנפחים.
מה שקורה היום דומה דמיון מבהיל לתקופה שברונו מדבר עליה. תקופת ה״גם וגם וגם״. אחת הסיבות העיקריות לחזרתו של ה״גם וגם וגם״ היא הדינמיקה בין לפיד לנתניהו. השניים, בתנועה ספירלית בלתי פוסקת, מנסים להדוף זה את זה אל הקרשים הפוליטיים. ואם הכלכלה תשלם בדרך את המחיר? חפיף. נפתור את הבעיה בשנה הבאה, אחרי הבחירות.
קחו, למשל, את הנאום שנשא שר האוצר יאיר לפיד בוועידת "כלכליסט" בתחילת החודש. ״עלינו להרחיב את הגירעון, לתת מענה לצרכים הביטחוניים ההכרחיים ודווקא בעת הזו לשפר את השירותים החברתיים וליצור מנועי צמיחה למשק״. גם וגם וגם.
וגם הפעם, כמו אז, מי שמעירה לפוליטיקאים היא נגידת בנק ישראל. מיד בתום נאומו של לפיד עלתה לבמה נגידת בנק ישראל ד״ר קרנית פלוג. בנאום שהוכן מראש, כאילו ידעה בדיוק מה שר האוצר עומד להגיד, פלוג ענתה לו בדיוק בשפה שלו. ״הייתי מאוד רוצה לעמוד פה היום ולומר לכם שהממשלה יכולה לעשות גם, וגם, וגם ועכשיו. שאפשר להסתפק בהכנסות הצפויות כדי לתקצב את כל צורכי הביטחון באופן שיאפשר להבטיח מענה הולם לכל האיומים, וגם להימנע מקיצוץ תקציבי החינוך, הבריאות והרווחה ... אבל ברור לכם שלחשוב שניתן לעשות כל זאת כאן ועכשיו זו אשליה״.
הנגידה התריעה, אבל לא חלפו אלא כמה ימים והחבר השני בצמד המתגוששים חזר למנטרה המסוכנת של "גם וגם": "כדי שהשטר הזה ישמור על ערכו, אנחנו צריכים לשמור גם על הביטחון וגם על הכלכלה", אמר נתניהו בפגישה עם הנגידה לרגל השקת שטר 50 השקלים החדש. "אנחנו נצטרך להעלות את תקציב הביטחון בגלל צוק העתים, ומנגד אנחנו חייבים לשמור על הכלכלה והדברים הללו נפגשים בגירעון שאנחנו יכולים לשלוט בו, ושהוא לא ימוטט אותנו. וזאת תהיה המדיניות שלנו וכך אנחנו ננהג, יחד".
לפיד תקוע לנתניהו כעצם בגרון. הוא יושב לו שם על יד שולחן הממשלה עם החליפות האלה והבלורית והצ'ארם. מדלג מאולפן לאולפן, מלייב צ׳ט בפייסבוק לעוד ערב קז׳ואלי במרפסת עם שי פירון. הוא וכל חגיגת ה־0% מע״מ העצמית שלו. נתניהו היה מת להיפטר ממנו, ובאחרונה הוא עושה סימנים שהוא שוקל זאת ברצינות, על אף ההימור הפוליטי הטמון בכך.
תוכנית 0% מע״מ הייתה הפעם הראשונה שלפיד לכד את נתניהו בפינה של הזירה הכלכלית. ברעש גדול, כמו שרק לפיד יודע, שר האוצר בישר לאומה באמצעות הכותרת הראשית של ״ידיעות אחרונות״ שהוא עומד לחלק כאן דירות בלי מע״מ לזוגות צעירים שעשו צבא. ערב קודם לכן הוא עוד ישב בלשכתו של ראש הממשלה, שפקידיו ניסו נואשות להילחם בתוכנית הזו, ושמע ממנו שהוא רוצה לחשוב על כך. לפיד זיהה, ותקף מיד. הוא לא סילבן שלום, שנתניהו יכול לדחוק את תוכנית ״יום ראשון כיום שבתון״ שלו לבדיקה של איזו ועדה צדדית, וככה לקבור את היוזמה הזו. ללפיד יש תיק מלא ב־19 מנדטים. בדיוק כמו לנתניהו. לכן לפיד תקף, פרסם, ולכד את נתניהו בפינה.
ראש הממשלה התקשה לצאת פומבית נגד התוכנית של לפיד. שהוא יגיד לציבור שהוא לא רוצה לחלק לו דירות בלי מע״מ? זה בדיוק מה שחסר לו. זו תהיה שורת המחץ בקמפיין הבחירות העתידי של לפיד. הוא לא סובל את התוכנית הזו, אבל הוא נאלץ לזרום איתה. רק אחרי שכשלו הניסיונות למסמס אותה מבפנים, ואזלה האפשרות להשתמש בחרדים לדחייתה, נתניהו החליט להעלות את העימות מדרגה והודיע על הקפאת תוכנית 0% מע"מ "עד לסיום המשבר בתקציב". קרוב, אבל עדיין לא שבירת כלים.
לפיד, שהימר על התוכנית הזו עם כל ההון הפוליטי שלו, לא יכול לסגת. לא יכול לוותר, גם כשברור שהוא מעמיק את הגירעון במו ידיו ב־2.5־3 מיליארד שקל. ככה זה כששר האוצר וראש הממשלה לא רק שאינם מאותה מפלגה, אלא טוענים שניהם לאותו הכתר בבחירות הבאות: כל הקדנציה הופכת כלכלת בחירות, ולעזאזל המחיר. נתניהו שלח את לפיד לאוצר כדי שהתיק הזה יגמור אותו פוליטית. בפועל, לפיד מנסה להשתמש בתיק הזה כבומרנג נגד נתניהו.
אם זה היה מתחיל ונגמר במע״מ 0%, מילא. אבל ההתגוששות הפוליטית בין נתניהו ולפיד מגיעה בימים אלה לגבהים מסוכנים בהרבה.
50 ימים שהה ראש הממשלה נתניהו בבור בקריה. לאורך כל ימי המלחמה בעזה הוא רכן מעל מפות, שמע תדרוכים, צפה במסכים שמראים דברים מתפוצצים. את לפיד ראה רק בקבינט. ושם, בקבינט הביטחוני, זו הממלכה שלו. עם כל הבוגים והגנצים והסיסים, ללפיד אין סיכוי.
50 ימים שהה נתניהו בבור. לפיד ניסה להציק לו במישור המדיני. חיבק את מערכת הביטחון אבל התחיל לקרוא להקמת ועדה אזורית לשלום, או משהו כזה. הקשקוש הזה מעניין לנתניהו את קצה הזרת. כעת, כשהוא עולה מן השוחות ומנער את אבק המלחמה מעל לכותפות, נתניהו מרגיש שהוא חייב לשמור על היתרון הפוליטי־ביטחוני שיש לו על שר האוצר. בתווך, בין שניהם, עומדים אנשי מערכת הביטחון ודורשים כסף. מילא 9 מיליארד שקל לכיסוי המלחמה. עם זה עוד אפשר היה להתמודד, איכשהו. אבל הם דורשים עוד. הרבה. נכון לעכשיו עוד 8.5 מיליארד לשנה, למשך שלוש שנים לפחות, אולי אפילו שש. אלה סכומים פנטסטיים. בכל שנה אחרת הקבינט היה שולח את אנשי מערכת הביטחון לחשב מסלול מחדש. אבל נתניהו מחבק אותם. כשהוא חמוש בביטחון, הוא יכול להדוף את לפיד פוליטית, וציבורית.
לכן נתניהו התחיל לדבר בפומבי על כך שהחיים קודמים לאיכות החיים ושהכלכלה צריכה לשרת את הביטחון (ופקידי האוצר נשלחו להציג חלופות לעיבוי התקציב הצה"לי). ואם שר האוצר כל כך רוצה לשמור על המסגרת התקציבית, רמז נתניהו דרך אלף דוברים מטעמו, הוא מוזמן לוותר על המע״מ 0% שלו. אחרת, ניאלץ להעלות מסים.
אלא שלפיד לא מתכוון לתת לנתניהו לנצח בקרב הזה. כמו בראיון ההוא לפני עשור, הוא רוצה להיות זה שנותן לנתניהו את הנוקאאוט. אומר את המילה האחרונה, גורם לקהל להריע, להתאהב בו. אז, לפני עשור, הניצבים בקרב היו כמה עשרות צופים נלהבים באולפן ועוד כמה עשרות אלפים בבית. היום הניצבים בקרב הזה הם 8 מיליון ומשהו הישראלים שגרים בין הירדן לים.
כבר שלוש שנים שישראל חיה עם גירעון גבוה. אם הוצאות הביטחון יעלו עכשיו על מסלול של גידול נוסח זה שאחרי יום כיפור, הגירעון יגדל עוד יותר. אבל כששר האוצר וראש הממשלה נמצאים על מסלול התנגשות פוליטי, כשלשניהם יש בסיס כוח חזק והרבה מה להפסיד, מאזן האימה עלול להוביל לכך שהשניים יקריבו את הכלכלה על מזבח הפוליטיקה, והמפסידים יהיו אנחנו.
גם אם תקציב 2015 יעבור לבסוף, הוא יהיה התקציב האחרון של הממשלה הנוכחית. בממשלה הבאה מוטב ששר האוצר יהיה ממפלגתו של ראש הממשלה. לא בובה, אבל לא יריב מר. מודל היחסים בין ראש הממשלה לשר הביטחון בוגי יעלון, שהכריז כי הוא לא יתמודד על תפקיד ראשות הליכוד כל עוד נתניהו בתמונה, מייצר סביבה שאפשר לעבוד בה. המודל הזה הרבה יותר הגיוני מאשר מודל נתניהו/לפיד. אחרי הכל, זו לא תוכנית אירוח. זו מדינה.
צילום: אלכס קולומויסקי
לא התפרסמו תגובות לכתיבת תגובה