אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
שמואל דכנר, נותן שוחד ועד מדינה בפרשת הולילנד צילום: עמית שעל

שמואל דכנר, נותן שוחד ועד מדינה בפרשת הולילנד

הוא היה אחד המשחיתים הגדולים ביותר, אולם המשפט שרשום על שמו הציב רף חדש בניקוי האורוות

22.09.2014, 08:50 | משה גורלי
לפעמים קשה לדעת איך להתייחס לריבוי התיקים הפליליים נגד דמויות צמרת בעולם הכלכלי והמסחרי: האם להתייאש מממדי השחיתות או להתעודד מהאכיפה הנחושה? רשימת השמות המרשימה מהשנים האחרונות כוללת בין היתר את שר האוצר לשעבר אברהם הירשזון, מנהל רשות המסים דאז ג'קי מצא, נציב מס הכנסה לשעבר יאיר רבינוביץ', יו"ר בנק הפועלים לשעבר דני דנקנר והשופט והדירקטור לשעבר דן כהן.

קראו עוד בכלכליסט

ואולם, כשבוחנים את הסיפורים שמתחת לכותרת, גם רואי השחורות יכולים למצוא נחמה: קשה למצוא בהם את הגרעין הפלילי הקשה של עבירות שמזרימות מיליונים לכיסיהם של הפושעים (במובן זה, הירשזון וכהן הם חריגים). מה שכן מוצאים הוא בעיקר ישראליות יהירה ושחצנית של קומבינות, קשרים ושטיקים, ישראליות שבטוחה שמותר לה הכל. לכן גם מרבית ההרשעות בתיקים אלה היו על הסעיפים המינוריים יותר שבספר.

לעומת זאת, פרשת הולילנד כבר נתפסת כנקודת מפנה שמצביעה על עבריינות קשה באמת. ההרשעות בתיק זה הן על הסעיף הקשה ביותר בספר - שוחד. עונשי המאסר הם מהחמורים ביותר שהוטלו בגין עבירות אלה בישראל, והמורשע המרכזי, שעדיין ממתין לדיון בערעור שהגיש, הוא ראש ממשלת ישראל וראש עיריית ירושלים לשעבר אהוד אולמרט.

עם זאת, למרות ניסוחיה הנוקבים של הכרעת הדין המצלצלת של השופט דוד רוזן גם ממנה ניתן לחלץ חיזוקים לטענה על אופי השחיתות הישראלית. בהולילנד היה מושחת אחד אמיתי: מחולל הסיפור, עד המדינה המנוח שמואל דכנר, שבלעדיו לא היתה קמה מפלצת נדל"ן מעל קו הרקיע של ירושלים ולא היה תיק חקירה. גם אם ההרשעה של רוזן תעמוד בערעור בבית המשפט העליון, רצוי לשאול מי היו בעצם המוטבים של אותו דכנר: אולמרט, שעיקר הרשעתו נוגע לחצי מיליון שקל שהלכו בכלל לאחיו יוסי המסובך בחובות, ואורי לופוליאנסקי, שהורשע בהעברת כספים לנזקקים של יד שרה.

שמואל דכנר, צילום: אוראל כהן שמואל דכנר | צילום: אוראל כהן שמואל דכנר, צילום: אוראל כהן

הרטוריקה של רוזן צבעה את גיבורי הפרשה בצבעים שטניים ממש - אולי כדי לצמצם את הפער בינם לבין עד המדינה, אולי כדי להצדיק את חומרת העונש ואולי כי זה סגנונו של רוזן. והסגנון הוא העיקר מפני שהוא עונה לציפייה הציבורית להוקיע את השחיתות ולתלות את המורשעים על העץ הכי גבוה. פסק הדין של רוזן בהולילנד בנה את הגשר בין כיכר העיר לבית המשפט וענה על הסנטימנט העממי של מיאוס מזיכויים, מטריקים של עורכי דין ומשופטים נרפים אשר מחלצים את הבכירים שחוגגים על חשבוננו.

השיח החדש, יש לקוות, מייצר הרתעה נגד עבריינות חברתית־כלכלית פלילית או אתית, שמפנה כספים ומשאבים מהכיס הציבורי לכיס הפרטי. גם אם השיח הזה לא תמיד מגיע מהמקומות הנכונים, גם אם מדובר בעסקאות מפוקפקות של רשויות אכיפה להוטות מדי עם דכנר, שולה זקן או אלון חסן, וגם אם הוא מגיע בפסקי דין שנקראים כמו נאומי התוכחה של הנביאים ירמיהו וישעיהו - הוא מניב תוצאות נכונות. אין כמו הבחירות האחרונות לנשיאות כדי להדגים את המציאות החדשה. היינו עדים לחשדות כבדים למדי נגד בנימין בן אליעזר, סיפורים מביכים על סילבן שלום ומאיר שטרית ותזכורת לקשר הבעייתי בין הנשיא הנבחר ראובן ריבלין לקבלן (כיום האסיר) דודי אפל. כל הארבעה שרים לשעבר.

מותר לקוות שישראל פותחת דף חדש ביחסה לשחיתות. ומותר גם לקוות שניתן יהיה להפריד בין עבריינות ציבורית אמיתית לבין מרדפים פופוליסטיים אחרי כל חולשת אנוש. ישראל אינה מדינה מושחתת, אבל יש בה אנשי ציבור מושחתים, מרביתם במשקל קל־בינוני. אזור נגוע במיוחד הוא השלטון המקומי. חובה ללחום בעבריינות הזאת, אבל אין צורך להעצים את שליטתה בחיינו. הנטייה - ולפעמים האינטרס - לצבוע הכל בגוונים הכי כהים של שחור היא תכונה ישראלית מובהקת שמותר לפעמים לפקפק גם בה ורצוי להיגמל ממנה.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות