דורית סלינגר, הממונה על שוק ההון, ביטוח וחיסכון, משרד האוצר

1. שנה חלפה מאז כניסתה של הממונה על שוק ההון דורית סלינגר לתפקידה. מלבד כמה כותרות חיוביות בעיתון על כך שהיא נלחמת בשכר המנהלים הבכירים בחברות הביטוח או מתנגדת למינויו של הממונה הקודם לתפקיד בכיר בחברת הביטוח מגדל, מה יצא לציבור מהשנה הזאת?

נתחיל בחלק הטוב. היום הציבור יכול לדעת איזו חברת ביטוח נותנת שירות יעיל ואיזו לא, לפחות בהיבט של טיפול בתביעות. איזו חברה תיתן לכם את הכסף אחרי התאונה מהר, ואיזו תמרח לכם את הצורה עד שתראו שקל. מעכשיו אפשר להיכנס לאתר אגף שוק ההון, לצלוח את חוסר הידידותיות שלו ולראות את הנתונים. ידע הוא כוח.

ומה עוד? הרבה תוכניות שסלינגר הצהירה עליהן אחרי כניסתה לתפקיד עדיין מחכות, בלי שלגמרי ברור למה. נוסח אחיד לביטוחי בריאות, אפשרויות פשוטות יותר לחסוך לפנסיה בלי מעורבות של סוכני ביטוח, מחשבונים להשוואת דמי ניהול או עלויות של ביטוח דירה וביטוח רכוש, ועוד הרבה תוכניות צרכניות מקסימות. הכל נראה מצוין על הנייר, שום דבר עדיין לא קיים בעולם הממשי.

2. היכולת של הממונה על שוק ההון להשפיע על הכסף של הציבור, בהווה ובעתיד, היא דרמטית. השאלה איך סלינגר משתמשת בה. בינתיים, השנה הראשונה - בערך רבע מהקדנציה כולה - עברה בלי להשאיר חותם משמעותי על הכסף של הציבור.

בקצב האטי להחריד שבו מבשילים תהליכים ממשלתיים, ייתכן שהשנה הבאה תיראה אחרת לגמרי, כשתהליכים שנמצאים בעבודה יראו סוף סוף אור. זה לפחות המסר שמעבירים בסביבתה של סלינגר.

אך נטל ההוכחה עליה. עד כה מתקבל מפעילותה הרושם שהיא מעוניינת להעביר את הקדנציה בשלום, לייצר מקסימום כותרות חיוביות בתקשורת ולא להסתבך במלחמות מיותרות. הגישה הזו לגיטימית, אבל לא בהכרח משרתת את האינטרס הציבורי.

האיומים הגדולים על הכסף של החוסכים, על הפנסיה שלהם, מחייבים להכניס את הידיים לבוץ. לריב עם ההסתדרות, עם ארגוני הנשים, עם ביטוח לאומי, חברות הביטוח, סוכני הביטוח, משרדי הממשלה האחרים, עם שר האוצר. זה עסק מלוכלך, ומי שבא לשנות מסתכן בכך שיתבקש להתלכלך.

אחרי רבע קדנציה, סלינגר עוד לא עשתה את זה. היא עוד לא הציגה את התוכנית האסטרטגית להתמודדות עם הפצצה המתקתקת של הפנסיה. עוד לא הובילה מהלך שמשלב כמה משרדי ממשלה כדי לחשוב איך מתמודדים עם מה שמאיים על הפנסיה של הישראלים: תוחלת החיים המתארכת, הריבית הנמוכה, הקושי לחסוך יותר, הקושי לא למשוך את כספי הפיצויים כשאתה מאבד את מקום העבודה, אי־היכולת לחסוך יותר לפנסיה בשנים טובות ולחסוך פחות בשנים רעות. ספק אם כל זה יקרה.

3. עד אז, שתי ההחלטות החשובות ביותר שמחכות לסלינגר מבחינת השפעתן על כספי החוסכים הן ההחלטה לגבי הריבית שמשמשת בחישוב הפנסיה, וההחלטה לגבי מידת הסיכון שכספי הפנסיה חשופים אליו בשוק ההון, שם הם מושקעים.

עניין הריבית הוא כאב ראש גדול במיוחד. כל החלטה שסלינגר תקבל, תרע את מצבו של מישהו - או של האנשים שנמצאים רגע לפני הפרישה, שהפנסיה החודשית שלהם עלולה להיחתך בבת אחת ב־10%; או של החוסכים הצעירים יותר, שייפגעו פחות אך יסבסדו את החוסכים המבוגרים. למעשה, כל עוד היא לא מקבלת החלטה, זה מה שקורה בפועל. כל עוד סלינגר לא מובילה מהלך לתיקון מודל הפנסיה, כך שהפתרון יגיע ממקום אחר (מכיסו של משלם המסים ולא על ידי העלאת מסים אלא על ידי שינוי סדרי העדיפויות בתוך התקציב), זה מה שיש.

העניין השני, עם מידת הסיכון שהכסף של הציבור חשוף אליו, הוא פשוט מחדל מתמשך שאינו נחשף רק מכיוון שמאז 2008 לא היה משבר גדול בבורסה. באותו זמן, לאחר שהבורסות קרסו ואנשים ראו איך הפנסיה שלהם נחתכת בעשרות אחוזים, הממשלה הטילה על אגף שוק ההון לבנות מודל שיקטין אוטומטית ובהדרגה את מידת הסיכון שהכסף של החוסכים חשוף אליו, ככל שגיל החוסכים עולה. חוסכים שנמצאים רגע לפני הפרישה אמורים להיות חסינים כמעט לגמרי מפני התנודות בשוק ההון.

שש שנים חלפו מאז. מודל יש, אבל הוא לא מיושם. היישום שלו מוטל על הכתפיים של סלינגר. כשהבורסה תיפול, והיא תיפול מתישהו, את החוסכים לא יעניין שח”כ חיים כץ חסם את התקנות של אגף שוק ההון. יעניין אותו שלא נתנו לו את הפתרון שהבטיחו לו כבר ב־2008. רגולטור טוב מצליח להיכנס דרך החלון אם הדלת נעולה. זה הזמן של סלינגר להראות שהיא ניחנה בתושייה הזו.