"בוא נפתח שוב את זנזיבר"

“שוקי ואני נפגשנו לפני שנה ומשהו לדרינק במסעדת ברבוניה, ופתאום הוא אומר: 'בוא נפתח שוב את זנזיבר'. האמת היא שעניתי: 'לא נראה לך שצריך לפתוח קודם את אתא?', אבל זה בהחלט קינן בי", מספר ערן וייזר (59), שותפו של שוקי לרר (52) לבר התל־אביבי המיתולוגי משנות התשעים ולעסקים נוספים בתחום חיי הלילה והמסעדנות. "בדיוק חיפשתי מקום קטן משלי, כמו מכולת שקמים אליה כל בוקר. החלטתי להרים את הכפפה ושוקי הצטרף בשמחה. עד שהוא הגיע הרגשתי כמו מורה למנדולינה במתנ"ס, ועכשיו אני מרגיש כמו בג'ם סשן עם אריק קלפטון. אנחנו טובים ביחד".

ההיסטוריה המשותפת של השניים מתחילה בראשית שנות התשעים, כשרכשו את זנזיבר (ברחוב אבן גבירול 13) מהשף חיים כהן והמסעדנית עירית שנקר, שרצו להתפנות למיזם החדש שלהם, מסעדת קרן ביפו. הבר הפך עד מהרה לדבר החם ביותר בעיר, ולאחר כשנה הצטרף לשותפות רפי בדר (הבעלים של קפה נואר, קפה נחמני והקומה הרביעית).

המלצריות עינת ארליך, עינב גלילי, עטרה צחור, מרב גרובר ומיכל ברנר (כיום רעייתו של איש העסקים נועם לניר) התהלכו בין השולחנות שאכלסו את כל מי שחשב שהוא משהו. ישראל אהרוני בא לצהריים, גיא זהר פתח שולחן עם עיתוני שישי, וליהונתן גפן, אסי דיין ונתן זהבי היו מקומות קבועים על הבר. "באותם ימים היתה הרגשה שהמדינה יצאה מחושך לאור", מסביר לרר. "היתה אופטימיות ופריחה כלכלית, וזה היה חלק מסוד ההצלחה של המקום. האווירה בבר היתה קסומה".

סצנת הבילויים התל־אביבית היתה אז תמימה יחסית, לפחות מבחינה אלכוהולית.

זנזיבר היה הבר הראשון שהחזיק כ־100 סוגי וויסקי בעיר שהבילוי העיקרי בה עד אז היה פאבים עם שולחנות קרן קיימת ופלטות מטוגנים.התפריט שבנה חיים כהן כלל את כריך הרוסטביף המפורסם, מרק עגבניות "עם נגיעה של פרנו, זה נחשב אז חדשני", מסביר וייזר, וגם את הבסט סלר "נקניקיות אוסטריות" - נקניקיות של מזרע שנעטפו בבייקון ובתוכן הוטמנו קוביות של גבינת בשן מעושנת. "את כל זה דחפנו לטוסטר, וזה היה דוחה", צוחק וייזר, "אבל הריח היה מטורף, וכולם הזמינו את המנה".

נוסטלגיה ורוסטביף

כמעט 20 שנה אחרי שמכרו את הזנזיבר באבן גבירול יושבים וייזר ולרר בחדר העישון בגרסת 2014 שלו (ברחוב קרליבך 25) וחולמים לשחזר את ההצלחה. "כשרואים את השמות שלנו מיד מצפים שיהיה יקר ושיהיה פרפקט", הם מסבירים, ולא מתכוונים לבליינים הצעירים אלא לבני ה־40 פלוס, שהכירו אותם בגלגול הקודם. לבליינים האלה, לדבריהם, "אין היום לאן לצאת, כי ההיצע בתל אביב מסתכם בברים של צעירים או במסעדות. את הקהל הזה, שרגיל לבלות על ארוחה במסעדה, אנחנו רוצים כאן". וייזר ולרר ינסו למשוך אותו באמצעות תפריט מתוחכם של מנות מזנזיבר של פעם לצד הבלחות עדכניות יותר, מבחר גדול של אלכוהול איכותי, פסקול נוסטלגי שכולל את שלום חנוך, דייר סטרייטס ודפש מוד, ובעיקר אווירה רגועה ולא מאיימת.

"אני עצמי אוהב לבלות, אבל ממש לא בא לי לצאת לבר שהבן שלי בילה בו לפני שנייה", מסביר וייזר, "או להיכנס למקום ולהיראות כמו אבא שמחפש את הבת שלא חזרה הביתה. פתחנו את זנזיבר מחדש כדי שיהיה לאנשים כמונו היכן לבלות".

את אלה שחוששים ממחירים יקרים מבטיחים השניים לאכזב. "המחירים כאן ממש נוחים", הם מצהירים ומציגים את מדד הג'ין אנד טוניק: סביב 40 שקל, בעיר שבה יכול מחיר המשקה להגיע גם ל־60 שקל. בציפיות לביצועים הם דווקא כן מקווים לעמוד, אבל משתדלים להתניע לאט כדי לא ליפול על הפנים. "כמו שקרה לליאו", הם מזכירים את הבר של גילי כצנלנבוגן ועומר גרשון, אף הוא מותג לבליינים ותיקים, "באו להם בום של אנשים על ההתחלה, והם פשוט לא עמדו בזה".

"משלים עם כולם"

וייזר ולרר ידעו גם לא מעט כישלונות. הם בתחום כבר 25 שנים, וברזומה שלהם גם הבר רוז ומסעדות כמו דיקסי, מיקה ואודאון. וייזר, טיפוס סוער יותר מלרר, אף הסתכסך עם חלק משותפיו. היום, הוא מצהיר, הוא מנקה את השולחן. "עם עירית שנקר (שותפתו בדיקסי - ג"ו) השלמתי לא מזמן. גם מיקה (מיקה שרון, שותפתו במיקה ובאודאון - ג"ו) תבוא לכאן בקרוב. עכשיו אני משלים עם כולם".

באמצע שנות התשעים מכרו וייזר ולרר את הברים ונכנסו למסעדנות. מסעדת מיקה שפתחו לימדה את הישראלים לגלגל על הלשון את המונח פיוז'ן ולאכול טונה צרובה כאילו אין מחר. מתודלקים מההצלחה הם פתחו ב־1999 את פאפאגיו הברזילאית (עם שוקי וגילי גולדשטיין) ואת אודאון, בראסרי בסגנון ניו־יורקי.

כמו מסעדות אחרות, גם הם ספגו מכה קשה בתקופת האינתיפאדה. אז גם נפרדו דרכיהם, כשווייזר יצא מהשותפות באודאון ב־2002 ולרר נשאר עד סגירתה. הוא פתח עם שותפו באודאון, זהר אריאלי, את רשת מינה טומיי, שאף היא קרסה ב־2008. וייזר הקים ב־2005 את רשת כלי הבית דומו, שעל 12 סניפיה השתלטה רשת טיב טעם ב־2012 - על פי פרסומים תמורת יותר מ־4 מיליון שקל.

אתם יכולים עדיין להיות רלבנטיים?

וייזר: "זו הפעם הראשונה שאנחנו לא מנסים להיות אופנתיים ולא להביא בשורה חדשה. באנו, לקחנו את הפינה שלנו, ואנחנו פשוט רוצים לעשות מקום טוב שאנשים ייהנו לבוא אליו".

במה שונה זנזיבר של היום מזנזיבר של פעם?

"הקהל בטוח מבוגר יותר, וגם הסטנדרט שונה. כריך הרוסטביף שהכיל אז 100 גרם בשר, פרוסה אחת, לא היה עובר היום. היום יש בו קרוב ל־200 גרם בשר. אנשים היום כבר יודעים מה לאכול ואיך לשתות".