חמה ועזה

היפותטית

לוּ הָיִיתִי יָכֹל,

הִיפּוֹתֶטִית,

לַחֲזֹר שְׁמוֹנֶה שָׁנִים לְאָחוֹר,

כְּשֶׁאֲנִי יוֹדֵע

אֶת מַה שֶׁאֲנִי יוֹדֵע הַיּוֹם,

הָיִיתִי בּוֹחֵר

לְלֹא סָפֵק

שוּב בְּנִיר

(ע' עופר, "מכתמים לניר גלעד", 2014)

זה אולי לא ניכר במבט חטוף ראשון, אבל ניר גלעד ושי אגסי הם תאומים. האחד אולי מעט פחות מסותת וחטוב מראה מאחיו, אבל אל תיתנו להבדלים הדקים או לפערי הגיל להטעות אתכם. שניהם מבריקים, מהירי מחשבה, בקיאים בפרטים, רהוטים, עמוסי ביטחון עצמי, מכירים את הליכות העולם העסקי וכריזמטיים במידה יוצאת דופן.

גלעד ואגסי הם תאומים, ולאחיהם החורג קוראים אמיר אלשטיין. שלושה שחרף ההבדלים הנגלים ביניהם כמו נוצקו באותו בית יוצר והגיחו ממנו מהודקים ומדויקים כל כך. שלושה מנהלים שעידן עופר שם בהם את מבטחו בשנים האחרונות, משום שהם עשויים באותו שטאנץ שכובש את עופר בקלות רבה כל כך.

הקסם שהילכו עליו ניכר בסכומי הכסף שעופר הרעיף עליהם, אבל במידה לא פחותה בתחושות שהפגין כלפיהם. השיא היה בדברי הפרידה שכתב בשבוע שעבר לרגל פרישתו של גלעד מתפקידו כמנכ"ל החברה לישראל. מעט בעלי חברות נפרדים באופן כה רגשני ממנכ"ל שכיר שלהם, לא כל שכן שולחים את דברי הפרידה כהודעה לעיתונות. ניכר בעופר שביקש להגן על גלעד, שהותקף לא פעם בתקשורת על התנהלותו וניהולו את החברה. אבל המילים שכתב נשמעות ככאלו שיצאו מלבו של אב אוהב, לא מפיו של איש עסקים ממולח, מיליארדר שמחזיק אימפריה כלכלית חובקת עולם. מילים של הורה מסונוור, שאינו ער למגבלותיו של בנו, או לכל הפחות מקפיד להצניע אותן.

מעריך

אֲנִי מַעֲרִיךְ,

מְאֹד

אֶת פָּעֳלוֹ שֶׁל נִיר,

וְאֶת מַנְהִיגוּתוֹ,

וִיכָלְתּוֹ כְּמנכ"ל.

אֲנִי לוֹחֵץ אֶת יָדוֹ

לְחִיצָה חַמָּה וְעַזָּה

(ע' עופר, "מכתמים לניר גלעד", 2014)

אתה קורא את התלהבותו של עופר מגלעד, ואז מציב למולך את נתוני הרווח של החברה לישראל תחת ניהולו, ואינך יכול שלא להשתומם. אתה שומע את אמירתו שהיה בוחר בו שוב למנכ"ל, ואז מתבונן בגרף המניה של החברה שאיבדה בתקופת גלעד כ־30% מערכה, ואינך יכול שלא לתהות מדוע. מהו סוד קסמו של גלעד, שגרם לעופר להרעיף עליו שכר בעלות אסטרונומית של 100 מיליון שקל בשבע שנות עבודתו (לא כולל הנוכחית)? איך ייתכן שאפילו ב־2013, כשהחברה הפסידה יותר מ־2 מיליארד שקל, גלעד פונק בשכר שעלותו 16.5 מיליון?

אינספור מילים כבר הושחתו על כישלונותיה העסקיים של החברה לישראל בשנים האחרונות, שרק איסוף הזהב של כיל בים המלח הצליח לטשטש אותם מעט: 300 מיליון הדולרים שנשרפו במיזם של בטר פלייס; צים, שחרף מיליארדים שהוזרמו אליה נאלצה להשלים שני הסדרי חוב עצומים בתוך חמש שנים; טאואר שמציגה רצף הפסדים כמעט נצחי אך לעולם תביע אופטימיות בנוגע לעתידה; בזן, שסיימה את שלוש השנים האחרונות עם הפסד מצטבר של יותר מ־1.5 מיליארד שקל; מיזם קורוס, שהחברה לישראל כבר השקיעה בו 600 מיליון דולר ואחריתו מי ישורנה.

כולן פעילויות שגלעד היה אחראי להן, מתוקף תפקידו כמנכ"ל חברת האחזקות. לצדו, במשך שלוש וחצי שנים קריטיות, עמד אלשטיין, ששימש יו"ר החברה לישראל עד סוף 2013. תחתיהם פעל אגסי, שכמו ילד שמבקש דמי כיס כדי ללכת לסרט עם החבר'ה לא התקשה לשכנע את אבא עופר לשלוח שוב ושוב יד לארנק, עד להתרסקות בטר פלייס בסוף 2012. כולם היו בניו, והם לא בדיוק לקחו את עופר לפסגות שחלם עליהן.

התמיהה בנוגע לקסם שהילך גלעד על עופר רק גוברת כשבוחנים את המכות התדמיתיות והרגולטוריות שספגה בתקופתו כיל, היהלום שבכתר החברה לישראל. היא נאלצה להסכים לממן בעלות של מיליארדים את קציר המלח בים המלח. היא הוחרגה מהחוק לעידוד השקעות הון, ושיעור המס שהיא משלמת הולך ועולה. לפני חודשים ספורים נחלה הפסד צורב בבוררות מול המדינה ותיאלץ להשלים 2.5 מיליארד שקל בגין תמלוגי עבר. ובימים אלה, חרף הסכמות "סופיות" בנוגע לתמלוגים למדינה, משלימה ועדת ששינסקי 2 את עבודתה, וצפוי שתמליץ להטיל על כיל מס רווחי יתר של כ־40%.

כל ההתרחשויות הללו נגזרות מהרוח הציבורית החדשה. ניצול משאבי טבע ופטורים ממס כבר אינם מתקבלים בשוויון נפש, והרוח הזאת אחזה גם בפקידי האוצר המשוועים להכנסה וגם במחוקקים שקוראים את תחושות בוחריהם. יכולת לנחש שבדיוק בשביל זה הביאו את גלעד, חשב כללי לשעבר שהעביר שנים ארוכות בשירות הציבורי. אפשר היה לצפות שעם ההכשרה שלו גלעד ישכיל להתמודד עם איומים רגולטוריים כאלה. לא רק שזה לא קרה, כיל והחברה לישראל עברו כתישה תדמיתית עצומה בשנים האחרונות ונהפכו לסמל לניצול אגרסיבי של משאבי טבע. עופר, שהולך וגולה ללונדון, נתפס בעיני רבים כמופת של ציניות עסקית. גלעד עצמו סומן בתקשורת כמנהל מנותק שהבונוסים בראש מעייניו.

במקרה הטוב, גלעד לא השכיל להכיר בשינויים שחלו באווירה ולא נערך בהתאם. במקרה הרע הוא בחר להתעלם מהם. כך או אחרת, הנזק הכלכלי והתדמיתי לחברה לישראל גדול, ורק מתחדדת השאלה איך זה שעופר עדיין משוכנע ש"כישוריו של ניר... הם מהמרשימים שפגשתי"?

הצטערתי

הִצְטַעַרְתִּי

לִשְׁמֹעַ עַל כַּוָּנָתוֹ שֶל אָמִיר

לִפְרוֹש מִתַּפְקִידוֹ.

קִבַּלְתִּי

בַּהֲבָנָה אֶת רְצוֹנוֹ שֶל אָמִיר

לְמַקֵּד אֶת מֵרַב מַשְׁאַבָּיו

בְּנוֹשֵׂא שֶׁנִּמְצָא מִבְּחִינָתוֹ בְּסֵדֶר עֲדִיפוּת עֶלְיוֹן

(ע' עופר, "פרידה מאמיר אלשטיין", דצמבר 2013)

חרף התדמית הכוחנית, הביטחון העצמי המופגן והנכונות להילחם בעוצמה נגד מי שתוקף את החברה שלו, בין השורות של התנהלותו של עופר אפשר לזהות כמיהה להיות גם קצת משהו אחר. קצת מבריק כמו גלעד, קצת אפוף באבק כוכבים כמו אגסי, קצת משויך לאימפריית טבע השורשית והאהובה כמו אלשטיין. עופר, אחד מ־200 עשירי תבל, בנו של סמי עופר האימתני, עדיין מוקסם מהייצוגים המובהקים של הישראליות מהסוג הזה, שמסרבת לאמץ אותו לחיקה. וכך הוא מיטלטל, בין ניסיון לאסוף אותם אליו תמורת מיליונים, לבין ויתור והתנתקות לטובת שורשים חדשים בלונדון.

 

זה אנושי כל כך, אפילו מכמיר לב במידה. אילו רק ההתמודדות של עופר עם התחושות הללו לא היתה מתגלמת בהפסדים בתיק הפנסיה שלנו, היינו שמחים לחבק אותו חיבוק גדול.