צילום: יואב אטד
תקציב המדינה: שינוי זמני לטווח ארוך
שר האוצר מציג יעד גירעון שהולך ופוחת מדי שנה כדי לקרוץ לחברות דירוג האשראי, אבל כשהיעד משתנה כמעט כל שנה, האמינות של המדיניות הכלכלית נפגעת
אחרי שהקפיץ את יעד הגירעון לשנה הבאה מ־2.5% מהתוצר ל־3.4%, מציע כעת האוצר לשוב החל מ־2016 לתוואי של יעד גירעון שהולך ופוחת מדי שנה, עד ל־1% בשנת 2020. זה המקום להזכיר כי בתקציב הדו־שנתי שגובש באפריל 2009 החליט האוצר, בעקבות המשבר הגלובלי, לשנות “זמנית" את יעד הגירעון הפוחת. היעד לאותה שנה הוקפץ ל־6% ואילו לשנים הבאות נקבע תוואי פוחת חדש, מ־5.5% בשנת 2010 ועד ל־2% בשנת 2012.
קביעת תוואי פוחת של הגירעון שנים מראש נועדה להגביר את האמינות במדיניות הכלכלית של הממשלה, והמכותבות העיקריות שלה הן חברות דירוג האשראי הבינלאומיות. גירעון קטן יותר שווה חוב ממשלתי מצומצם יותר, וזה מצידו מצביע על יכולת טובה יותר של הממשלה לעמוד בהחזר חובותיה בעתיד.
מאז שונה תוואי הגירעון פעמיים נוספות: ב־2012 על ידי שר האוצר הקודם יובל שטייניץ, ובשנה שעברה על ידי השר הנוכחי. כעת כאמור מציע האוצר לשנות אותו שוב. השאלה הגדולה היא מדוע שר הולך ושר בא, וכולם מתעקשים לקבוע שנים מראש תוואי רב־שנתי פוחת לגירעון, לשנות אותו כשהמצוי אינו מתיישר עם הרצוי וחוזר חלילה. הרי בסופו של דבר מה שיוצא מכל ההתנהלות המשונה הזאת הוא בדיוק ההיפך מהכוונה המקורית.
האוצר מסביר במסמך כי יש צורך ב”התאמות” כדי לעמוד בכללי התקציב, והכוונה היא פשוט לקיצוץ בתקציב ולהטלת מסים נוספים. באוצר מציעים למשל לדחות את החלת יום לימודים ארוך בחמש שנות לימוד ולאפשר גביית השתתפות הורים לצורך מימון מסגרות לימודיות בשעות אחר הצהריים בגני הילדים הציבוריים ובבתי הספר המתוקצבים על ידי משרד החינוך. מדובר כבר בסתם משחקי מילים שאינם יכולים להסתיר את הדבר האמיתי – לחלק מהצעות האוצר אולי לא קוראים העלאות מסים, אבל הן פשוט תחליפי מס.
תגובה אחת לכתיבת תגובה