בלונדינית וחדשנית: מה עדיף קפיטליזם ברוטלי או מחבק?

לא כולנו יכולים להיות סקנדינבים. כך לפחות טוען פרופ' דרון אסמוגלו מ־MIT - והוא לא מדבר על עיניים כחולות, שיער בלונדיני ומבנה גוף ויקינגי (אף שגם זה נכון כמובן). אסמוגלו, מהכלכלנים המצוטטים בעולם, מנסה לנפץ את החלום של לא מעט אנשים במערב על אימוץ המודל הסקנדינבי, שבו כולנו נהנה מחופשות ארוכות יותר, רשת ביטחון חברתית איתנה, חופשות לידה נדיבות לנשים וגם לגברים, ובאופן כללי פחות אי־שוויון.

למה שבעצם לא כל העולם יעבור למודל כזה? לפי אסמוגלו זה לא יכול לקרות, והסיבה לכך פשוטה: המודל הסקנדינבי יכול להתקיים רק אם יש לו על מי לתפוס טרמפ. וליתר דיוק, גן העדן הסקנדינבי תלוי בחדשנות של הדוד מאמריקה.

בלי אי־השוויון האמריקאי, אין מדינת רווחה סקנדינבית. את המסקנה הפרובוקטיבית הזו הציג אסמוגלו (עם שני חוקרים נוספים) במחקר שגרסאות שונות שלו פורסמו בשנתיים האחרונות. בלב המחקר של אסמוגלו, שמתבסס ברובו הגדול על מודלים תיאורטיים, עומדת ההבחנה בין "קפיטליזם מחבק" בנוסח מדינות צפון אירופה, לבין "קפיטליזם ברוטלי" נוסח ארה"ב, שבה יש שיעורי אי־שוויון גבוהים יותר, חופשות קצרות, יותר עניים ופחות הגנה חברתית.

לוותר על קצת עושר

הטענה המרכזית של אסמוגלו היא שדווקא האופי הלא שוויוני של ארה"ב, המודל הברוטלי, הוא שהופך אותה למדינה חדשנית יותר. "פער גדול יותר בין ההכנסות של יזמים מצליחים וכושלים מגדיל את המאמץ היזמי", הוא קובע. כשיש יותר מה להפסיד ויותר מה להרוויח, מתאמצים יותר.

כתוצאה מהיזמות המוגברת שלה, ארה"ב היא מדינה חדשנית יותר שניצבת "בחזית הטכנולוגית העולמית". ארה"ב היא מדינה עשירה יותר מהמדינות הסקנדינביות (ההכנסה לנפש בארה"ב גבוהה ב־10%–20% לעומת מדינות כמו שבדיה או דנמרק). והיא גם חדשנית יותר, לפחות אם מסתכלים על מספר הפטנטים שנרשמים בה. מצד שני, מודה אסמוגלו, ייתכן בהחלט שאף שהן עשירות פחות, מדיניות הרווחה של המדינות הסקנדינביות מובילה לאיכות חיים גבוהה יותר. אז אולי בעצם כדאי לוותר על קצת עושר לטובת יותר איכות חיים? אולי כדאי לכולם לאמץ את המודל הסקנדינבי?

אלא שכאמור, המסקנה שעולה מהמודל של אסמוגלו ועמיתיו היא שלא כולנו יכולים להיות סקנדינבים. אם המדינה שמובילה את הכלכלה העולמית היתה נוטשת את הקפיטליזם האולטרה־תחרותי ובמקום זה מחליטה לאמץ מודל של קפיטליזם מחבק, קצב החדשנות שלה היה מאט והתוצאה היתה שקצב הצמיחה של כלכלת העולם כולו היה מאט איתה. במילים אחרות, אם המדינה שרצה בראש היתה מחליטה לאמץ מודל רגוע יותר, אז לאחרים, וגם לה, לא היה על מי לתפוס טרמפ. וזו המסקנה של אסמוגלו: "ייתכן שהחברה האמריקאית הברוטלית יותר, עם אי־השוויון הנרחב ששורר בה, היא בדיוק מה שמאפשר את הקיום של החברות הסקנדינביות המחבקות יותר".

פרץ חדשנות פיננסית

המאמר של אסמוגלו מספק בעצם צידוק, ברמת הכלכלה העולמית, למודל הברוטלי יותר של הקפיטליזם האמריקאי. הוא עורר דיון סוער ומשך לא מעט ביקורת אל אסמוגלו (שמיהר להבהיר שגם לדעתו אי־השוויון בארה"ב קיצוני מדי כיום). היו מי שתקפו את המודל התיאורטי שלו, והיו מי שתקפו את הבחירה שלו להשתמש בפטנטים כמדד לחדשנות. בחודש שעבר הגיע מכיוונו של חתן פרס נובל ג'וזף שטיגליץ מחקר מפורט שלוקח את הטענה של אסמוגלו, ופשוט הופך אותה על הראש: דווקא המודל הסקנדינבי מעודד יותר חדשנות.

שטיגליץ פותח את המאמר שלו בתזכורת: לא כל חדשנות היא דבר טוב, ואי אפשר לסמוך על השוק החופשי שיתעל את החדשנות בכיוונים הנכונים. הדוגמה שלו היא פרץ החדשנות הפיננסית שאחז בוול סטריט בעשור האחרון והוביל את כלכלת העולם להתרסקות. גם חדשנות שמאפשרת חיסכון בעובדים לא בהכרח תשרת את טובת הכלל, במיוחד אם פירותיה יתרכזו רק בצמרת. בקיצור, חדשנות זה לא הכל.

ובכל זאת, ממשיך שטיגליץ, אם אנחנו מעוניינים בחדשנות, אין כל סיבה להניח שדווקא קפיטליזם ברוטלי הוא המתכון הבטוח ליותר חדשנות. הוא מזכיר, למשל, שלאנשים יש מגוון מניעים בחיים שיכולים להוביל אותם לעבוד קשה ולנסות לפרוץ גבולות: למשל הכרה מעמיתיהם. כמו כן, מחקר הוא דבר שכרוך בסיכון. דווקא מדינה שמציעה לך רשת ביטחון מאפשרת את השקט הנפשי לעבוד על מחקר, מתוך ידיעה שאם תיכשל, לא הכל אבוד.

ג'וזף שטיגליץ | צילום: אי פי איי

מערכת חינוך ציבורית, שבה כולם יכולים לזכות להשכלה טובה, ולא רק סטודנטים מרקע אמיד, גם יכולה להבטיח שהמדינה תנצל את הפוטנציאל האנושי של אזרחיה. בקיצור: "חברה חדשנית דורשת הרבה מעבר לתמריצים כספיים חזקים".

כל זה מוביל את שטיגליץ לקבוע שדווקא המודל הסקנדינבי, עם יותר השקעה בחינוך, טכנולוגיה ותשתית, עם מיסוי פרוגרסיבי ורשת ביטחון חברתית חזקה יותר, "מגדיל את הנכונות ואת היכולת לנטילת סיכונים חדשנית". ארה"ב, הוא מוסיף, בניגוד מוחלט לאסמוגלו, יכולה להגביר את קצב החדשנות שלה דווקא אם תאמץ חלקים מהמודל של צפון אירופה.

אין קשר לתחרות

אבל אם כל זה נכון, איך מסבירים את העובדה שארה"ב, ארץ הקפיטליזם הברוטלי, היא דווקא כן מדינה חדשנית? חלק מזה, מזכיר שטיגליץ, הוא עניין היסטורי: ארה"ב יצאה ממלחמת העולם השנייה יחסית ללא פגע, והפכה אוטומטית למובילה. בהמשך, בתקופת המלחמה הקרה, דווקא הממשלה האמריקאית שפכה תקציבי עתק למחקר.

ובכלל, ממשיך שטיגליץ, לחלקים ניכרים מהחדשנות האמריקאית אין כל קשר לתחרות פרועה. הטרנזיסטור, הלייזר, שפת התכנות יוניקס - כל אלה יצאו מחברת הטלפונים בלי שהיתה מונופול אימתני. ולסיכום, הוא מזכיר את מערכת ההשכלה הגבוהה בארה"ב (שהצמרת שלה מורכבת ממוסדות ציבוריים או ללא מטרות רווח), שמושכת אליה את מיטב הכישרונות בעולם וכך משיגה עוד יתרון תחרותי.

אבל מעבר לדיון ברומו של עולם על מה מוביל לחדשנות, נשאלת גם השאלה מה קורה בפועל, האם ארה"ב באמת כל כך חדשנית? האם בגלל המודל הברוטלי שלה (שטוען אסמוגלו), או מסיבות אחרות (כטענת שטיגליץ), היא אכן קטר טכנולוגי משמעותי? לא על פי מדד החדשנות הגלובלי השנתי, שאותו מפרסם מאז 2007 המכון העולמי לקניין רוחני (סוכנות של האו"ם) בשיתוף עם אוניברסיטת קורנל ובית הספר למינהל עסקים אינסיאד.

את הדירוג שלהם מובילה בכלל שוויץ, ואת ארה"ב אפשר למצוא רק במקום השישי כשלפניה ניצבות פינלנד ושבדיה, שתי המדינות שאמורות היו להיות טרמפיסטיות. מתברר שאפשר להיות חדשני - וגם לקבל חיבוק.