איך משפחה שמכניסה 17 אלף שקל נטו לא סוגרת את החודש?

איך אפשר להיכנס לחובות עם הכנסה חודשית של 17 אלף שקל נטו? זו היתה אחת התגובות הנפוצות לסרט התיעודי "נשואים + מינוס" שעלה השבוע באתר "כלכליסט" ומתאר את הר החובות האדיר שאליו נקלע מעמד הביניים בישראל. לצד צופים רבים שהזדהו עם המשפחות שתיארו בסרט כיצד לא הצליחו לעמוד בהוצאות, אחרים התעקשו שרק התנהלות שגויה הביאה למצבן.

אולם העניין המרכזי אינו סיפורם האישי של משפחת בוקובזה, שביט או קידר, אלא יוקר המחיה הבסיסית בישראל. ניתוח "כלכליסט" מראה כיצד 17 אלף שקל נטו למשפחה לא מספיקים לפרנס משפחה ממוצעת עם שני הורים עובדים ו־2–3 ילדים קטנים, וודאי שלא מאפשרים לה לחסוך.

ראשית יש להביא בחשבון את ההוצאה הגדולה של דיור. לפי כלל האצבע, עלות הדיור לא תעלה על שליש מההכנסה. וכשההכנסה עומדת על 17 אלף שקל, מדובר בהוצאה חודשית של כ־5,600 שקל לדיור. נעגל את הסכום משמעותית למטה ונגיע ל־5,000 שקל, שהם מחיר סביר לשכירת דירת 4 חדרים מרווחת באשדוד.

לסכום זה יש להוסיף עלות של גן פרטי לילד מתחת לגיל 3 (כי רק אחרי גיל זה אפשר להכניס אותו לגן ציבורי זול יחסית) שמגיעה ל־2,500 שקל בחודש, ועוד 2,000 שקל עבור משפחתון לתינוק, שהרי שני ההורים עובדים במשרה מלאה. מזון, חיתולים ושאר הקניות בסופר יעלו למשפחה שכזו, שמוותרת על פינוקים, כ־3,000 שקל.

הדלק לרכב, עם קצת תחבורה ציבורית, הסעות משותפות לעבודה וכדומה, יגיע לכ־2,000 שקל בחודש. זאת לפחות אם המגורים אינם ממש בסמוך למקום העבודה ובתי הספר.

איך חישבנו זאת? בהנחה הסבירה שאחד ההורים עובד באזור תל אביב, הוא יצטרך לנסוע בכל יום הלוך וחזור כ־80 ק"מ בערך. ההוצאה על דלק במצב כזה (רכב שצורך ליטר אחד לכל 10 ק"מ בעלות של 7.39 שקלים לליטר בנזין 95) היא כ־1,300 שקל בחודש להורה אחד. לזאת יש להוסיף נסיעות כדי להביא את הילדים לגנים ולחוגים, לסבא וסבתא וטיול בטבע מדי פעם - כך שבהערכה הכי נמוכה נגיע ל־2,000 שקל בחודש. על הדלק יש להוסיף גם ביטוח מקיף לרכב (300 שקל בחודש), טסט פעם בשנה (1,200 שקל בשנה), טיפול 10,000 ותיקונים קלים (עוד כ־1,200 שקל בשנה).

החשבונות השוטפים נוטלים 850 שקל בחודש לפי הפירוט הבא: ארנונה ומים (300 שקל בחודש), חשמל (400 שקל בחודש) וגז (150 שקל בחודש), והוצאות התקשורת נוטלות עוד כ־450 שקל: טלוויזיה (חבילת בסיס של 180 שקל בחודש); טלפון ואינטרנט (100 שקל בחודש); וטלפונים ניידים (150 שקל בחודש).

סיימנו את החישוב עם ביטוח משלים בסיסי של קופת החולים (ש־80% מאזרחי ישראל רוכשים כיום) בעלות של כ־100 שקל לחודש, והגענו ל־16,380 שקל רק עבור ההוצאות הבסיסיות ביותר.

חישוב זה לא כולל תשלומים נוספים על חינוך כמו ציוד, טיולים וחוגים. הוא גם לא כולל בגדים שצריך לקנות מדי פעם, תיקונים מזדמנים ברכב או בצנרת של הבית, למשל, או הוצאות חד־פעמיות כמו טיפול שיניים לילד שמגיע ל־600 שקל לביקור אם עושים אותו דרך הקופה ולא פרטי. ככה נכנסים למינוס.

אין ממש מאיפה לקצץ

נכון, אפשר גם אחרת. אפשר לוותר על רכב ולעבור לתחבורה ציבורית. במקרה כזה מי שגר באשדוד וצריך להגיע בכל בוקר לעבודה בתל אביב ישלם עבור כרטיס רב קו משולב רכבת ואוטובוס 574 שקל בחודש, וכך יוכל להקטין את ההוצאות הכלליות אולי ב־500 שקל. מי שסבור שבמקרה כזה אפשר לוותר על רכב, כנראה לא ניסה לבצע באופן יומיומי את המהלך המורכב של הגעה מהבית לתחנת הרכבת וממנה לעבודה פעמיים ביום.

אפשר לנסות ולקצץ בשכר הדירה, נגיד לעבור לאשקלון או לקריית מלאכי, שם אפשר למצוא דירות 4 חדרים גם ב־3,000 שקל בחודש. אבל אז גם ההוצאות על הדלק או התחבורה הציבורית יגדלו בהתאם, וספק אם כל המעבר באמת ישתלם כלכלית. אפשר גם להחליט שעוברים למרכז הארץ, כדי להיות קרובים יותר לעבודה ואולי אף לוותר על רכב, אבל אז גם שכר הדירה יאמיר בהתאם.

ואפשר לנסות לקצץ בפינוקים, נגיד לוותר על חופשה או להפחית את מספר הפעמים שלוקחים את כל המשפחה לאכול באחת מרשתות המזון המהיר הזולות (הוצאה של 300 שקל למשפחה). אבל אז אי אפשר שלא לתהות עד כמה זה הגיוני שאפילו עשירוני ההכנסה העליונים במדינה, המעמד הבינוני־גבוה, שעובדים קשה ומשלמים מסים, לא יכולים להרשות לעצמם מעט מותרות.

הרוב מכניסים הרבה פחות

זה המקום להזכיר שבסופו של דבר רוב המשפחות בישראל חיות עם הרבה פחות. על פי סקר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס), מ־2012 ההכנסה נטו הממוצעת למשפחה היא 13,829 שקל בחודש, כאשר ההכנסה החציונית (זו שמחצית מהמשפחות בישראל משתכרות מתחתיה ומחציתן מעליה) נמוכה הרבה יותר.

אלו מהן שנחשבות למעמד הביניים מוציאות כ־10–12 אלף שקל בחודש, ובמקרה שלהן מותרות הן לא חופשה בארץ אלא להביא לעולם ילד שלישי. איך הן בכל זאת מסתדרות? הן גרות בדירות קטנות או ישנות יותר; בני הזוג עובדים במרחק שניתן להגיע אליו בתחבורה ציבורית או ברגל (מה שמצמצם מראש את אפשרויות התעסוקה); הם שולחים את הילדים הקטנים למעונות של נעמת או ויצו, אם הם זכאים לסבסוד גבוה מצד המדינה וכדומה.

וישנם העניים. אלו שרק השבוע הלמ"ס פרסמה פירוט נרחב על מצבם. אותם 24% מתושבי ישראל שמפגרים בתשלומי החשבונות או 42% שוויתרו על טיפולי שיניים נחוצים בשנה שעברה כי אין להם מספיק כסף. איך הם שורדים? במקרה הטוב עם הרבה תמיכה מהקהילה והמדינה דרך סבסוד גני ילדים, הנחות בחשמל, ובמקרי קיצון גם סיוע בשכר דירה או בקצבאות הבטחת הכנסה. במקרה הרע הם פשוט לא.