מוזיקה לחילופי עונות

לאונרד כהן: שורט בעדינות

לאלבום החדש של לאונרד כהן, שיצא במקביל ליום הולדתו ה־80, קוראים "Popular Problems". בעיה פופולרית אחת של זמרים מבוגרים היא שהקול שלהם נהיה צרוד, וקולו של כהן בהחלט חרוך. אבל הכריזמה, הטקסטים וזמרות הליווי שלו גורמים לבעיה הזו להיות שולית. בעיה פופולרית נוספת שכהן מצליח לחמוק ממנה בקלות היא מלהישמע טרחן. זאת הודות למפיק־העל פטריק לאונרד (מדונה, אלטון ג'ון, רוג'ר ווטרס), שהצליח לתפור לכהן חליפה מדויקת למידותיו שגורמת לו להישמע חיוני ושייך.

האלבום נפתח ב"Slow" הבלוזי־סליזי, שבו הוא מתוודה שתמיד אהב לקחת את הזמן. קל להשתכנע ולהאזין לאלבום באטיות ובחופשיות. תשעת הקטעים בו נעימים, בלוזיים, כשרק קולו של כהן שורט בעדינות. יוצא הדופן הוא "Nevermind", שבו יש רפטטיביות אלקטרונית וזמרת אורחת ששרה "יא סאלאם", לטעמי החלש שבקטעי האלבום.

טאטרן: פחות טוב מהלייב

חברי טאטרן מסתובבים כבר כמה שנים במועדוני רוק וג'אז, כובשים את לב הקהל והמבקרים. התיפוף השבור והמכוסח של דן מאיו, הגיטרה עמוסת האפקטים של תמוז דקל והבס של אופיר בנימינוב נשמעים מעולה בהופעות.

גם באלבום הבכורה שלהם, "Shvat", הם נשמעים מצוין, אבל ההפקה הרזה והישירה של הדיסק לא עומדת בסטנדרטים של ההופעה. למשל "Sol The Blue", קטע ג'אזי פתלתל ומרשים בן עשר דקות, שמוכיח מעבר לכל ספק כמה מוזיקליים ומוכשרים החבר'ה האלה, אבל בעיקר עושה חשק לראות אותם בהופעה. מנגד, זה עובד יפה כשהגיטרה נקייה וברורה, כמו ב"Ta Pa Da" עם ליין הבס הממכר. זה אלבום טוב, אבל לא משתווה לחוויה שבלשמוע ולראות אותם מנגנים חי (ההשקה במועדון הבארבי בתל אביב ב־11 בנובמבר). אם כבר צפיתם בהופעה כדאי לחשוב פעמיים על לרכוש לאחריה את האלבום — הוא רק יגרום לכם לחכות בעצבים להופעה הבאה.

גלריית כלכליסט: מוזיקה לחילופי עונות (5 תמונות)

הסמאשינג פמפקינס: לא אחיד

בילי קורגן, סולן הסמאשינג פמפקינס, הכריז לא מזמן כי בשנה הקרובה תוציא הלהקה שני אלבומים חדשים, כשאחד מהם מתוכנן כבר לדצמבר הקרוב. כל זה לא מונעים מהלהקה להמשיך בסדרת ההוצאות המחודשות של אלבומים ישנים, וכעת תורו של Adore"".

Adore"" סימן שינוי כיוון סגנוני אפל ושקט ללהקה הרועשת, וגם שינוי פרסונלי שנבע מהיעדרו של המתופף ג'ימי צ'מברליין. האלבום סבל מחוסר אחידות, עם צמדי שירים מדהימים שפתחו וסגרו אותו, אבל עם שלד לא מספיק חזק — חוסר אחידות שממנו סובל גם המארז המחודש והמפואר בן ששת הדיסקים.

המארז מיועד למעריצים כבדים בלבד. מאזינים מן השורה עלולים להיבהל, ובצדק, מעשרות השירים הגנוזים שהוסר מעליהם האבק בחגיגיות. להם מומלץ לבדוק את "Once in a While" ו"Do you Close Your Eyes" שלהקות אחרות היו שמחות בוודאי לאמץ, או את הגרסה החיה והארוכה ל"To Sheila" העל־זמני.

ברברה סטרייסנד: מתוק ונוצץ

לאונרד כהן מודע לבעייתיות שבמעמדו, אבל נדמה שברברה סטרייסנד חיה בפלנטה אחרת. אלבום הדואטים החדש שלה, "Partners", נופל לשלל הבעיות שאלבום כזה מזמן: באלבומה ה־34 סטרייסנד חוזרת לכמה משיריה בביצועים מחודשים עם כוכבים מז'אנרים שונים — מאלביס פרסלי, ליונל ריצ'י, בילי ג'ואל וסטיבי וונדר, ועד אנדראה בוצ'לי וג'ייסון גולד, בנה של סטרייסנד.

האלבום הוא מוצר מתוקתק וסכריני עם ערימות של כלי קשת מלטפים ונעימים. כל כך נעימים שרק בניסיון השלישי צלחתי את כולו בלי להירדם. אפשר גם לדמיין בקלות שרבים מהדואטים הוקלטו בנפרד, שכן אין ממש דיאלוג בשירה או רמז לכימיה בין הזמרים האיקוניים, וקשה לזהות גרסה לשיר שמתעלה על המקור.

האלבום בהחלט נשמע מיושן ומרגיש כמו עוד מוצר מוקפד שמיועד למעריצים הגדולים, שישמחו על ההזדמנות לשמוע שוב את קולה של סטרייסנד (שנשמע, אגב, מצוין כהרגלו).

אפקס טווין: הרמוני ובטוח

שובו של אפקס טווין לאחר 13 שנות שתיקה נחגג בכל רחבי העולם. האלבום "Syro" נכנס לראש מצעדי הדאנס בארה"ב ובאנגליה, ואף נכנס לעשרת הגדולים של המצעד האנגלי — הפתיחה המוצלחת ביותר של היוצר האלקטרוני הוותיק אי פעם.

אף שלא מדובר בקטעים חדשים אלא ביצירות מוזיקליות מהשנים האחרונות שלא נחשפו, האלבום שומר על רצף חלק, בטח בהתחשב ביצירותיו הקודמות והתזזיתיות. אפקס טווין בחר להרכיב את "Syro" ממוזיקה שמתמקדת בצד המלודי הפופולרי יחסית שלו. אין פה מקצבים אקסטרימיים מהסוג שהרכיב את האלבום "ריצ'רד די ג'יימס" האגדי מ־1996, אלא רק הבלחות קטנות שלהם לקראת סופו. גם הצלילים של הסינתיסייזרים רחוקים מצרימות או מוזרויות שונות.

האלבום רצוף בקטעים מורכבים, הרמוניים ומרגשים, אך זהו קאמבק לא מספיק קיצוני עבור המעריצים. כשמדובר באפקס טווין, זה עלול לאכזב.