בית ספר למוזיקה

ביום חמישי שעבר, בזאפה תל אביב, מתי כספי עלה לבמה באטיות. הוא נגע קלות בפסנתר הכנף והמשיך למרכז הבמה, שם היתה מונחת גיטרה קטנה על כיסא גבוה. כשהוא התיישב ודיבר למיקרופון, כנף הפסנתר הסתירה אותו לי ולכשליש מיושבי הזאפה. זוג שישב לידי התלבט לגבי אסטרטגיות הצפייה, ואפשר היה לזהות אכזבה אצל אחרים שפספסו את הבעות הפנים המינימליות של כספי, לפחות עד שהתיישב על הפסנתר כ־40 דקות מאוחר יותר - וגם אז היה עם חצי גב אליהם.

זה מכשול קריטי במופע אינטימי ומרובה סיפורים, מעין מפגש חסר אמצעים עם אמן גדול. "אין סדר מיוחד לשירים בתוכנית", הכריז כספי בתחילת ההופעה, שבהחלט היתה מלאה ברגעים ספונטניים וקומיים, והוסיף בקשה מיוחדת: "בתום ההופעה תישארו לשבת במקומכם עד שאני אכנס לאוטו ואסע".

קפריזיות חיננית

 

את השירים הראשונים הציג כספי ארוכות, כשהוא מספק רקע וסיפורים מתחילת הקריירה הענפה שלו. "ואותך", למשל, הולחן במקור עבור תוכנית טלוויזיה, ושלמה גרוניך ביקש לקבל את הלחן. כספי ביצע את השיר בפריטות קצובות ומאופקות, עדינות מושלמת שהבליטה את הקול הזך שלו. בזכות שימוש בטכניקה מדודה ופשוטה כביכול, כספי מיקם את עצמו בקלות כאחד המופעים האקוסטיים הטובים והמודעים ביותר שיצא לי לשמוע.

את "ימי בצורת" הוא הציג כאחד משלושת השירים שכתב במקצב רגאיי, מה שכמובן דרש טכניקת פריטה מעט שונה. יד שמאל שלו טיילה במהירות על צוואר הגיטרה באופן מרשים למדי לאורך כל השיר, ובסופו אמר שזה שיר כואב מאוד ליד שמאל, ואולי הוא לא היה צריך לכתוב אותו.

הוא החליט לקחת הפסקה עד שיעבור הכאב, ולמשך דקות ארוכות סיפר על הילדות בקיבוץ חניתה, ניתח את ההבדלים בין הגיות דיבור שבדיות, פיניות, הונגריות ומרוקאיות, חלקן בליווי מחוות פנים שכאמור חלק מהקהל נאלץ לפספס. ואז ברגע אחד הכריז "עבר", והתחיל לנגן את "איך זה שכוכב" בפריטה עדינה ומרגשת, והקהל, שרק לפני כמה רגעים געה בצחוק, הצטרף בשירה קבוצתית.

הקפריזיות החיננית הזאת חזרה לכל אורך המופע. לפעמים נדמה שכספי מבלבל בכוונה את הקהל, שר שיר אחד, ואז מתחיל מההתחלה ושר שיר אחר, או סתם מנגן לעצמו איזו מנגינה ומפסיק באמצע, פולט "סתם" בחצי חיוך ואז מתחיל שיר אחר.

קטעים נדירים

 

באופן מפתיע מעט, הנגינה על הפסנתר היתה פחות משוכללת ומרשימה מהנגינה על הגיטרה. השירים בוצעו יפה ללא יוצא מן הכלל, אבל בחלקם נדמה שהליווי הקצבי של האקורדים לא עושה חסד עם היכולות של כספי. "לקחת את ידי בידך" הוא דוגמה טובה ("פעם הוצאתי דיסק בשם 'יהודית רביץ'", אמר בהקדמה): נדמה היה שהעדינות והטכניקה מפנים את מקומם עבור שירה בציבור.

מצד שני נדמה שעל הפסנתר יותר נוח לכספי להביע רעיונות, ובכמה הזדמנויות הוא שחרר זנבות של קטעים אינסטרומנטליים עלומים, כאלה שלא הוקלטו ואפשר להיחשף אליהם רק בהזדמנויות כאלה, כמו הלחן הראשון שכתב במחווה לשנסונים של ברסנס, או שירים שהוא לא מרבה לבצע בהופעות, כמו "סרט על חיי" המפתיע.

בהדרן השני, אחרי שכבר בלבל את כולם (כולל את התאורן) ועזב את האולם, כספי התיישב ליד הבמה והצטרף למחיאות הכפיים. הוא חזר לשיר אחרון בהחלט, לא לפני שהזכיר שוב את הבקשה להמשיך לשבת עד שיעזוב את המקום, ונתן גרסה משועשעת במיוחד של "כלבלב הו בידי בם בם".