בית על מים סוערים

בינואר השנה נפלה החלטה דרמטית בבתי המשפט של ניו זילנד ואוסטרליה, שנאלצו להתמודד עם אתגר משפטי חדש: פליטי אקלים. העותר הראשון בהיסטוריה האנושית שביקש לקבל מקלט כפליט אקלימי הוא אַיוֹן טֵייטִיוֹטָה (Teitiota), אזרח מדינת האיים הזעירה קיריבטי השוכנת באוקיינוס השקט. טייטיוֹטה, כמו רבים משכניו, ראה בעשור האחרון כיצד האוקיינוס בולע את האי שלו.

עבור תושבי האיים ההתחממות הגלובלית והשינוי האקלימי אינם עניין תיאורטי: עליית מפלס המים העולמית היא איום מוחשי ביותר עבור האומה הקטנטנה הזו. בתחילת השנה, בזמן שטייטיוֹטה ניסה ונכשל לקבל מעמד של פליט אקלים בניו זילנד, ממשלת קיריבטי כבר פינתה כ־300 אזרחים משני כפרים: הים שנגס ביבשה, והגלים הגבוהים שפוקדים את האזור בתדירות גוברת, החלו לשטוף בתים בכפרים ולהמליח את מקורות המים ואת מעט האדמה הניתנת לעיבוד. 300 פליטי האקלים הראשונים בעולם עברו לאחד האיים האחרים בשרשרת, אבל מפלס המים לא מפסיק לתקתק גם שם.

נשיא קיריבטי, אנוֹטֵה טוֹנג, מעריך שבתוך 30 שנה תיעלם שרשרת האיים כולה מתחת לפני המים, ו־100 אלף אזרחיה ייאלצו לחפש אדמה חדשה. הם לא יהיו לבד: אומות כמו פיג'י (שגם היא כבר סובלת מהמלחה), האיים המלדיביים, איי סיישל, האיים הקאריביים של פנמה ואחרים ייעלמו בשנים הקרובות וייצרו גל חדש של פליטים שהשאירו מאחוריהם חיים שלמים, רכוש, ולא מעט נדל"ן שישקע למצולות.

"המים הגואים האלה, שבולעים כפרים בעולם השלישי, הם אותם מים שמאיימים על ערי החוף שלנו במערב", אומר קון אלטהיוס (Koen Olthuis), ארכיטקט הולנדי שמסעיר את עולם הארכיטקטורה עם מבנים שהוא בונה על המים. "בהולנד לכל אחד ברור שעליית מפלס הים היא סכנה אמיתית. הולנד הוקמה על ידי הפיכת ים ליבשה באמצעות סכרים ומשאבות; אם נפסיק לשאוב את המים, שליש מהמדינה יכול לחזור ולהפוך לים בתוך כמה ימים. מה יקרה כשמפלס פני הים יעלה עוד יותר? התשובה שלי היא לתכנן בתים שבנויים על מים".

שניים מהבתים הצפים של אלטהיוס. "השכונה תחובר ליבשה בגשר צף ותעלה עם מפלס המים" 

אלטהיוס, בעליו של משרד האדריכלים WaterStudio, הוא אחת הדמויות המובילות בתחום החם הזה, המכונה "ארכיטקטורה חסינה" (Resilient Architecture). הבתים שהוא מתכנן מסוגלים לצוף על פני המים, לעלות ולרדת עם גאות ושפל או שיטפונות, ואפילו להפליג למקום אחר. הגישה המהפכנית הזו סימנה אותו כאחד הארכיטקטים המרתקים בעולם, וב־2011 גם הכניסה אותו לרשימת האנשים המשפיעים בעולם של המגזין "טיים".

"בנייה חסינה מתמקדת ביכולת של מבנים לעמוד לא רק מול הזמן, אלא גם להתמודד עם שינויים אקלימיים מסיביים באקלים", מסביר אלטהיוס בראיון ממיאמי, שם הוא בונה פרויקט צף לאלפיון העליון. "חסינות היא כיוון שערים ומבנים בכל רחבי העולם צריכים לאמץ. זו היכולת שלנו להתמודד עם מזג אוויר שהולך והופך לקיצוני, עם רוחות במהירות אימתנית, עם רעידות אדמה, שיטפונות, עליית מפלס הים, חום וקור קיצוניים. היום האתגרים האלה מקשים על אומות כמו קיריבטי, אבל בעתיד חלקים נרחבים מהעולם ייאלצו להתמודד איתם.

"במובן מסוים, בנייה חסינה ממשיכה את דרכה של הבנייה הירוקה: אם בבנייה ירוקה אנחנו יוצרים בתים פסיביים, שמייצרים את האנרגיה ממקורות מתחדשים ונקיים, אז השלב האבולוציוני הבא הוא ליצור מבנים דינמיים שיידעו גם להתמודד עם שינויים. התפיסה שלנו היא שמבנה הוא משהו סטטי שמעוגן לקרקע, אבל זה לא מתאים לאתגרים שהאקלים מעמיד בפנינו, וגם לא לאופן שבו ערים צריכות להתנהג. עיר טובה היא אורגניזם דינמי וגמיש, כמו קנה סוף שמתכופף בסערה בעת שעצים נשברים מהרוחות העזות".

בתים שהולכים עם הזרם

תפיסת הבנייה החסינה החלה להתעורר בעשור האחרון ותפסה תאוצה ב־2005 אחרי הוריקן קתרינה, הסופה ההרסנית בתולדות ארצות הברית. אבל כדי להבקיע למיינסטרים היא נזקקה לקטסטרופה גדולה עוד יותר. את הקטסטרופה הזו סיפקה סופת ההוריקן סנדי, שבסוף 2012 הנחיתה מכה קשה על ניו יורק, אחת מבירות הכלכלה העולמית. בתוך שבועות ספורים הפך צירוף המילים "בנייה חסינה" לאחד הטרנדיים באינטרנט.

הרעיון שסביב המילה "חסינות" הותווה במקור על ידי האקולוג הקנדי־אמריקני פרופ' סי.אס הולינג, שחקר את היכולת של מערכות אקולוגיות לשאת אירועים כאוטיים בלתי צפויים. אי־היציבות העולמית הגוברת הביאה להרחבת החשיבה הזו גם לתחומים אחרים: הכלכלן נאסים טאלב, מחבר "ברבור שחור", הציע למשל לייצר מערכות כלכליות "אנטי־שבירות" שמסוגלות להפיק תועלת מאי־יציבות. "טווח הפרמטרים שאיתם האדריכלות והתכנון העכשוויים מסוגלים להתמודד הוא צר מדי", מסביר אלטהיוס. "כל זעזוע למערכת הארכיטקטונית שהוא מעבר לשוליים הצרים של חסינות הנדסית (היכולת של בניינים לשאת עומס מסוים - א"ל), עלול למוטט את המבנים שבהם אנו חיים. אנחנו צריכים מבנים שמסוגלים להתמודד עם רצועה רחבה יותר של אירועים, בעיקר משום שהתכיפות והתדירות שלהם הולכת וגדלה. אני עושה את זה, כמיטב המסורת ההולנדית שממנה אני מגיע, על ידי בנייה על פני המים".

במרכז היכולת של אלטהיוס להפוך ים ליבשה ניצב פטנט של חברת Dutch Docklands שאיתה הוא משתף פעולה. אלטהיוס כמובן לא מגלה את הנוסחה המדויקת, אבל את יסודות הבטון של בית יבשתי מחליפים במבנים שלו יסודות של בטון וקלקר שמסוגלים לשאת עומס מבני גבוה ולהמשיך לצוף. "על היסודות האלה אפשר להניח בתים, רחובות, עצים וגינות, רכיבים אורבניים שלמים שיוצרים רצף של שכונות. ומאחר שרוב המרכזים האורבניים ממוקמים בסמוך לחופי ים, דלתות, שפכי נהרות, אגמים ומקורות מים אחרים, המציאות של מצוקת שטחים יכולה להיפתר בקלות אם ניישב חלקים מפני המים האלה. היופי והחסינות האמיתיים של מבנים כאלה הם בכך שהם יכולים לעלות ולרדת עם המים".

פרויקט עוצר נשימה שכבר זכה בכמה פרסים הוא זה שאותו בונה כרגע אלטהיוס במרכז הולנד - רצועה מישורית ארוכה הנושקת לאוקיינוס ומאוכלסת על ידי אלפי חממות חקלאיות. "האזור הזה נמצא מתחת לפני הים, ולכן צריך לשאוב משם כמויות עצומות של מים", מספר אלטהיוס. "אבל בשנים האחרונות, כתוצאה מהשינוי האקלימי, אנו עדים לעלייה בכמויות הגשם בהולנד. גשם כבד יותר פוקד את האזור, ובשל כך קשה יותר להחזיר את המים לים.

"הפתרון החדש שאזורים כאלה בהולנד נוקטים בו הוא ליצור אזורי אגירה למים: לקחת אזורים מסוימים, להוריד מהם את החממות ולהפוך אותם למקווי מים שמסוגלים להכיל כמויות גדולות במקרה של גשמים עזים. זה עולה המון כסף, ואנחנו צריכים לפנות את החקלאים, אבל לנו היה רעיון שיממן חלק מההוצאות הכבדות: אנחנו בונים על מאגרי המים החדשים האלה בתי מגורים. בפרויקט הספציפי הזה מדובר ב־600 בתים צפים - חלקם על איים קטנים מלאכותיים וחלקם אמפיביים, כלומר מקובעים לסכר אבל מסוגלים להתרומם עם המים במקרה של הצפה. במרכז מאגר המים החדש אנו בונים שכונה צפה שקיבלה את השם Citadel ("המצודה"). כשיורדים הרבה גשמים, השכונה הזו תתרומם כ־30 ס"מ עם מפלס המים. היא תחובר ליבשה בגשר צף, מתחת לבתים יהיה חניון במרתף צף, והבתים ייהנו ממרפסות גדולות עם צמחייה וגנים שמפוזרים בין הדירות".

המבנים שאלטהיוס מתכנן, כך הוא מסביר, משתמשים בצירי הרחבה - קונספט מוכר באדריכלות, ששימש עד לאחרונה רק כדי לאפשר למבנים להתרחב בחום ולהתכווץ בקור. התאמה של הטכנולוגיה הזו מאפשרת לבתים שלו גמישות תנועה. צינורות התשתית הם גמישים, ולא קשיחים כמקובל, ודי בחיבור אחד בתחתית המבנה או בצדו. זה קצת כמו לעגון סירה בנמל ולחבר אותה לתשתיות, הוא מסביר.

פרויקט מרתק נוסף שהמשרד של אלטהיוס עובד עליו הוא מסגד צף בדובאי. "התבקשנו לבצע את הפרויקט הזה על פני המים, פשוט כי מחירי הקרקע באזור גבוהים מדי. מעבר לעובדה שאנחנו יוצרים שטח חדש באזור מבוקש ויקר, תכננו את המסגד כך שהוא ישתמש במי הים כדי לצנן את הטמפרטורות החורכות של הקיץ בדובאי: המים שנשאבים מוזרמים דרך צינורות ברצפה, בקירות ובתקרה ומורידים את הטמפרטורה מ־50 ל־30 מעלות. זה משהו שקשה מאוד לבצע על פני יבשה, אבל על פני מים, ובמיוחד באזורים לוהטים כמו המזרח התיכון, זו דרך מצוינת לחסוך דרמטית בהוצאות קירור".

ממשלת האיים המלדיביים, שגם הם מאוימים על ידי מפלס המים הגואה, הזמינה מאלטהיוס חמישה פרויקטים, בהם אתר תיירות שלם שיצוף מעל השוניות ויקורר גם הוא על ידי מי ים, ופרויקט של 43 איים צפים פרטיים. אלטהיוס גם בונה מלון צף בצורת פתית שלג בנורבגיה, מסעדה צפה בסיין של פריז, נמל צף עצום ממדים לדובאי ועוד אינספור פרויקטים אחרים ברחבי העולם.

עד כמה בטוחה הבנייה הזו על פני המים? המבנים הללו מתנהגים כמו אונייה המיטלטלת בעת סערה? החיים במבנה כזה יחייבו כדורים נגד בחילה?

"חד־משמעית, לא. קודם כל, ברוב המקרים אנחנו בונים במקווי מים שקטים: אגמים, לשונות ים, דלתות, נהרות, כולם נהנים בדרך כלל ממחסה. אבל גם פרויקטים בלב ים הם יציבים מאוד יחסית. ככל שהם גדולים יותר, הם גם יציבים יותר, ואנחנו גם מעגנים אותם ומאפשרים להם לעלות ולרדת אבל לשמור על יציבות.

"באופן כללי, אנחנו חושבים שבנייה על מים היא גם בטוחה יותר. כשצונאמי מגיע על פני מים, הוא לא יותר מגל שמבנה צף יצלח בקלות, אבל על האדמה הוא מקבל ממדים מפלצתיים. כשמדובר ברעידות אדמה, מים הם בולם זעזועים מצוין. בהוריקן, מים סופגים חלק מהאנרגיה של הסופה, בניגוד ליבשה. כך שסוג הבנייה הזה לא רק משרת צרכים אורבניים, אלא גם מסוגל להתמודד עם זעזועים באופן שבנייה קונבנציונלית אינה יודעת לעשות כיום".

בתים עם קביים

אבל הבנייה הקונבנציונלית מתחילה לצמצם את הפערים במהירות. בעיר בילוקסי שברצועת החוף של מיסיסיפי, שניזוקה קשה מהוריקן קתרינה, הוקמו מאז החורבן כמה וכמה מבנים חסינים. אחד המרתקים שבהם, המכונה Porchdog House, נבנה על כלונסאות באופן שהופך אותו לעמיד לשיטפונות, וזכה לתמיכה הנדסית משופרת שמאפשרת לו להתמודד אפילו עם פרצי הרוח העזים של הוריקן מדרגה 4.

בעיר הווייטנאמית דה־נאנג, ש־5,000 מבנים בה התמוטטו בעקבות טייפון (הוריקן) שאנגסן ב־2006, החלו חברות בנייה רבות לפתח בנייה חסינה זולה. הפתרון המקובל בעיר הוא לבנות מזאנין - קומת ביניים המחברת את קומת הקרקע לקומה העליונה, ומעניקה למבנה יציבות שתאפשר לו לשרוד את העומסים של סופות הטייפון, שמופיעות בעשור האחרון בעצימות הולכת וגדלה. כל הבתים שנבנו בשיטה החדשה שרדו את עונת הטייפונים האחרונה ללא נזק ממשי. בקהילה המקומית כבר מכירים את הבתים הללו היטב, ובעת סופה תושבים רבים שבתיהם אינם ממוגנים מתארחים אצל חבריהם מהבתים החסינים.

מגמה נוספת, שקונה אחיזה בעיקר במבנים ציבוריים, היא להעביר את חדרי המכונות מהמרתף אל הגג. בית החולים השיקומי ספולדינג, הממוקם על שפת הנהר בעיר בוסטון, הוא דוגמה מצוינת: כל חדרי המכונות שלו ממוקמים בקומה העליונה, כך שבמקרה של הצפה המים לא ישטפו את חדר המכונות וישביתו את הפעילות, כפי שקרה בהוריקן סנדי לכמה בתי חולים בניו יורק.

עיר בריאה פתוחה להליכה

הבנייה החסינה לא מכוונת רק לשרוד את המבול, אלא גם להפיק ממנו מים. סטודיו איבאנקה (Ivanka) ההונגרי, שמתמקד בעיצוב בבטון, הציג בשבוע העיצוב 2014 במילאנו מערכת מבריקה, חדשנית וזולה לאיסוף וסינון מי גשמים ולהפיכתם למי שתייה.

המערכת, שמכונה RainHouse ("בית גשם"), מבוססת על בטון שמאפשר למים לעבור דרכו אל צינורות נירוסטה, ובדרך מסנן אותם. הצינורות מעבירים את המים למאגר פנימי מיוחד, מצופה סידן, שמרכך את המים, ובו גם משטח כסף ששומר על המים נקיים. משם המים מוזרמים לסט נוסף של פילטרים. כל התהליך הוא פסיבי לחלוטין ואינו מערב שימוש בכימיקלים. "הפתרון הזה, שמייתר מערכות טכנולוגיות מורכבות לטיהור מי גשמים, הוא חלק מהתפיסה שבניינים צריכים לעשות הרבה יותר מאשר לעמוד, לספק מחסה ולעמוד במערכת עומסים פנימית וחיצונית", מסבירה ברידג'ט מיינהולד (Meinhold), מחברת הספר "Urgent Design" ("עיצוב דחוף") שעוסק בבנייה חסינה ובהתאוששות מאסונות. "אנחנו עדים להתקדמות מסיבית בתחום של בנייה חסינה, וחלק גדול מהרעיון שלה הוא לקחת צעד אחד קדימה את הבנייה האקולוגית ולחפש פתרונות טכנולוגיים זולים שיאפשרו למבנה לשרוד את הלחצים הסביבתיים שאנו עומדים בפניהם.

"פתרונות יצירתיים אחרים לאתגרים הללו ראינו, למשל, בפרויקט PAKSBAB בפקיסטן, שלימד אנשים לבנות בתים חסינים לרעידות אדמה על ידי שימוש בחבילות קש. זו דרך זולה, מקומית, אקולוגית ופשוטה לבנות מבנים בעלי תכונות נפלאות של בידוד ועמידות. לא חייבים לרוץ לטכנולוגיה מורכבת כדי לקבל פתרונות. בתי בוץ ואדמה דחוסה מאפשרים בנייה מסיבית, ויכולתם להתנגד לרוחות עזות עולה על זו של מבנים קונבנציונליים. בתי אדמה דחוסה הם גם נפלאים לאזורים חמים. אזורי סכסוך שמועדים לרעידות אדמה יכולים לבנות בבנייה של שקי חול, שמספקת הגנה מפני כדורים טועים. ישנם אינספור פתרונות שהולכים וצוברים תאוצה, והם לא חייבים להיות בטכנולוגיה משוכללת".

אבל בכל זאת, טכנולוגיה משחקת תפקיד עצום בבנייה חסינה.

"בנייה חסינה מחפשת פתרונות פשוטים, אבל בפירוש לא מתביישת לעשות שימוש בטכנולוגיה. אחד הנושאים החמים בתחום הוא בתים שמטהרים אוויר. בית החולים מנואל גיאה גונסאלס במקסיקו סיטי קיבל חזית דמוית כוורת שעשויה מחומר שמפרק ערפיח וכך מטהר את האוויר.

"בנייה חסינה מתמודדת עם מגוון איומים על חיינו ובריאותנו. ערים מסוימות ברחבי העולם החלו ליצור 'אגף חסינוּת' בעירייה. האגף הזה משתלב בתכנון העירוני ומנסה להבין כיצד העיר, כאורגניזם, מסוגלת להתמודד עם איומים ולהפוך לחסינה יותר. אחד הפתרונות הקלים שצוברים יותר ויותר תאוצה בשנים האחרונות הוא להפוך את העיר ל'הליכה' יותר, כך שבמקרה שבו התחבורה הציבורית לא מתפקדת והכבישים פקוקים, בדיוק כפי שקרה בהוריקן סנדי בניו יורק, התושבים יוכלו ללכת ממקום למקום כדי להצטייד במצרכים ולקבל טיפול רפואי. בהדרגה, אנחנו מגלים שערים הליכות יותר הן גם בריאות יותר, מאושרות יותר ונהנות גם ממרקם אורבני אטרקטיבי. לתחום הזה יש הרבה לאן לצמוח, והוא יכתיב לא רק כיצד נבנה בתים, אלא גם כיצד נתכנן את הערים שלנו".