אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
צייר לי רצפה צילום: תומי הרפז

צייר לי רצפה

הם נוברים במכולות אשפה, אורבים לקבלני שיפוצים ומתמסרים לעבודות שיקום מייגעות - האספנים שלא בוחלים בשום אמצעי כדי לשים את ידיהם, ורגליהם, על בלטות מצוירות מקוריות

05.11.2014, 09:20 | יונת נחמני

על ערימת הבלטות מכוסות האבק שעומדת מחוץ לביתו מתיז יובל חסון־וינד בצינור. זרם המים חושף, בלטה אחר בלטה, עיטורים אוריינטליים, דוגמאות מורכבות וצורות הנדסיות בשפע מרהיב של צבעים. שכבות ההיסטוריה שכל אריח כזה נושא קשות יותר לחשיפה, אבל חלק גדול מקסמם טמון דווקא בהן, הוא מסביר.

הרומן של חסון־וינד עם הבלטות הישנות הללו החל כשהוא ואשתו ארנה החלו בבניית ביתם במושב כפר אוריה. "רצינו למצוא פתרון שיהיה מיוחד בלי להוציא יותר מדי כסף", הוא נזכר. "חבר שלח אותי לבניין שעמדו להרוס בירושלים כדי לחלץ משם את הבלטות הישנות. הקבלן הסכים לדחות בשבילי את ההריסה, הגעתי עם צוות של פועלים ופירקנו הכל".

לא חלף זמן רב והבלטות החלו לתפוס מקום משמעותי בבניית ובעיצוב ביתם של בני הזוג. "הבית נבנה בחלקים, והתוכנית תוכננה בהתאם לבלטות, לחלונות ולדלתות שהיו לנו", הוא מספר. "מי שרוצה לבנות בית עם בלטות מצוירות מקוריות לא מרצף בהתאם לבית, אלא בונה את הבית לפי הבלטות".

ערימת האריחים שבחצר משפחת חסון־וינד אמנם מוצעת כיום למכירה, אבל יובל מבהיר שהוא בראש ובראשונה נותר אספן. "אני לא ממהר למכור אותם כי גם כשהם עומדים בערימה הם יפים", הוא אומר. "הרבה פעמים אנשים רוצים לקנות אריחים כדי לשלב אותם בבתיהם, ואני משכנע אותם לא לקחת. יש גם שטיחים מרוצפים שאני שומר ולא אמכור בחיים".

"לכל בלטה כזאת יש סיפור, היסטוריה וצבע משלה", צילום: תומי הרפז "לכל בלטה כזאת יש סיפור, היסטוריה וצבע משלה" | צילום: תומי הרפז "לכל בלטה כזאת יש סיפור, היסטוריה וצבע משלה", צילום: תומי הרפז

גם אצל דני ואביגיל אבשלום התשוקה לבלטות מעוטרות החלה במקרה, בהכנות לכניסה לבית חדש, והביאה אותם בסופו של דבר להתאים את הדירה כולה למרצפות שהם מצאו. במקרה שלהם זה היה בניין באוהאוס תעשייתי לשימור משנות השלושים של המאה הקודמת ביפו, שעבר שיפוצים להכשרתו למגורים. באחד מביקוריו באתר הבנייה נתקל דני בערימות אריחים שפורקו מהמבנה והיו בדרכם למזבלה. אבשלום ביקש אותם לעצמו, "ואז ישבתי פה עם פועלים וניקינו 2,500 בלטות, כ־100 מ"ר. זה לקח לנו שבוע", הוא נזכר.

המרפסת בבית חסון־וינד. "פתרון מיוחד בלי להוציא יותר מדי כסף", צילום: תומי הרפז המרפסת בבית חסון־וינד. "פתרון מיוחד בלי להוציא יותר מדי כסף" | צילום: תומי הרפז המרפסת בבית חסון־וינד. "פתרון מיוחד בלי להוציא יותר מדי כסף", צילום: תומי הרפז

בהדרגה הבין את גודל המחויבות שבאה עם האהבה למרצפות המקושטות. "מאז ניקיתי עוד כמה אלפי בלטות, אבל הניקיון הוא רק תחילת התהליך. אחר כך צריך לסדר ולמיין אותן, ולהחליט מה עושים עם כל אחת". חלק גדול מהעבודה הוא דווקא איתור האוצרות הנעלמים. "החיפוש נע בין סוחרים ואנשים שמתמחים בעתיקות לבין קבלני שיפוץ ובניין", מסביר אבשלום, ארט דירקטור בהפקות טלוויזיה וקולנוע. "כל בניין שיש לידו מכולה אני נכנס אליו, מחפש את האדם האחראי ובודק אם יש בלטות שאפשר לקנות. נדיר יותר, אבל אני יכול גם להגיע למקום ולמצוא בתוך ערימת זבל בלטות שהקבלן זרק".

"בכל שטיח מרצפות יש את ה'יהלומים', ה'זהב' וה'כסף'", מוסיף חסון־וינד. "הכסף הוא הבלטות הפנימיות, הזהב הוא הפס הקישוטי, והיהלומים הם הפינות. עם הכסף והזהב אפשר לשחק ולהקטין את השטיח, אבל אם חסרה לך פינה - אין שטיח".

מגרמניה לטמפלרים של ת"א

 

תעשיית המרצפות המאוירות נולדה בצרפת ובגרמניה באמצע המאה ה־19. לארץ ייבאו את התעשייה הטמפלרים, שהקימו בתל אביב את בית החרושת וילנד זמן קצר לאחר הקמת העיר. "הם שמרו על סטנדרטים אירופיים, ובמרצפות שיוצרו בווילנד שכבת הצבע נותרה עד היום עבה. השחיקה לא מגיעה לבטון והמרצפות לא נשברות", אומר שי פרקש, מתעד ומשמר ציורי קיר וצבע אדריכלי.

חדר מגורים בבית חסון־וינד. "בכל שטיח הכסף הוא הבלטות הפנימיות, הזהב הוא הפס הקישוטי, והיהלומים הם הפינות. עם הכסף והזהב אפשר לשחק, אבל אם חסרה לך פינה - אין שטיח", צילום: תומי הרפז חדר מגורים בבית חסון־וינד. "בכל שטיח הכסף הוא הבלטות הפנימיות, הזהב הוא הפס הקישוטי, והיהלומים הם הפינות. עם הכסף והזהב אפשר לשחק, אבל אם חסרה לך פינה - אין שטיח" | צילום: תומי הרפז חדר מגורים בבית חסון־וינד. "בכל שטיח הכסף הוא הבלטות הפנימיות, הזהב הוא הפס הקישוטי, והיהלומים הם הפינות. עם הכסף והזהב אפשר לשחק, אבל אם חסרה לך פינה - אין שטיח", צילום: תומי הרפז

תהליך ייצור האריחים המעוטרים בבית החרושת וילנד היה ארוך ומורכב. "פועל מיומן ייצר בעבודת יד 5–6 מ"ר ביום", מסבירה שולה וידריך, חוקרת תולדות תל אביב. "כל מרצפת הורכבה משלוש שכבות של תערובות שונות, שנוצקה כל אחת בתורה לתבנית ברזל, שבאמצעותה הופרדו הצבעים השונים. בשלב הסופי הושרו המרצפות במים למשך יומיים, ועברו תהליך ייבוש נוסף של שבועיים. לבסוף המרצפות שופשפו בשמן תירס ואפר כדי להעניק להן ברק". לחדרים השונים בבית, מוסיפה וידריך, יועדו מרצפות מאוירות שונות. "בחדרי השירותים והמטבח הדוגמה היתה פשוטה. מחוץ לבית השתמשו במרצפות עם טקסטורה מחוספסת, כדי למנוע החלקה".

בית חסון-וינד

לחצו לצפייה
גלריית כלכליסט: (5 תמונות)

את בית החרושת היהודי הראשון לאריחים יהודיים הקימו האחים שלוש בנווה צדק. בשנות העשרים של המאה ה־20 התרחבה התעשייה המקומית, בעיקר בידי עובדים שהתמחו בבתי החרושת של וילנד ושלוש. "מפעלי ייצור מרצפות כמו המרצפייה, גלוסקא והמומחה יצאו משם", אומר פרקש. בעשור העוקב כבר התנפחה התעשייה באופן שבו לא תמיד נשמרו הסטנדרטים הראויים. "באיטליה יוצרו מכונות זולות לייצור מרצפות, ועולים חדשים החלו לרכוש מכונות ולייצר מרצפות בחצר", מסביר פרקש. "בשנות השלושים היו כבר 67 יצרני מרצפות מקומיים".

תקופה זו היא שגורמת לחלק מהאספנים לזלזל באריחים שיוצרו בתל אביב. חסון־וינד, לדוגמה, שומר אמונים לאריחים הירושלמיים, שמרביתם הגיעו לבתי האמידים בעיר מצרפת ומגרמניה. "בבלטות שיוצרו בגרמניה ובצרפת השתמשו במלט ובחול נהרות, והעבירו את המרצפות תהליכי ייצור, דחיסה ואשפרה כגון הטבעת המרצפות בבריכות מים לזמן רב כדי לחזק אותן, וכך ייצרו מרצפות מזוגגות לחלוטין. לעומת זאת, הרבה מהיצרנים בארץ השתמשו בחול ים מלא במלחים, שפגע באיכות ובעמידות של המרצפות", הוא מסביר. "הבלטות המצוירות התל־אביביות פריכות, והפירוק היחיד שעשיתי בתל אביב לימד אותי לא לפרק שם יותר".

אבל הבלטות התל־אביביות ה"פריכות" האלה עומדות במרכז תיעוד אובססיבי של האמן הרב־תחומי חוני המעגל, שגדל ברחוב שבזי בנווה צדק בתל אביב, לא רחוק מבית החרושת המיתולוגי של האחים שלוש. "מגוון הבלטות הזה הוא נדיר ואינסופי", הוא מסביר בהתלהבות. "בבלטות מעבודת יד יש המון עושר בכל סנטימטר רבוע".

בית אבשלום

לחצו לצפייה
גלריית כלכליסט: (5 תמונות)

מומחים מעריכים שבארץ יש כמה מאות דוגמאות שונות של אריחים מאוירים. כולן, קובע דן ארד, אספן ומתעד בלטות מצוירות שמחזיק בביתו לא פחות מ־500 דוגמאות שונות שלהן, נלקחו מקטלוגים בחו"ל. "רוב המוטיבים היו צמחיים וגיאומטריים והושפעו מדגמים אירופיים שאפשר לראות גם בטקסטיל ובשטיחים", מסבירה וידריך. "אפשר לזהות במרצפות השפעות של אר נובו, אר דקו וגם השפעות מאמנות מצרים העתיקה, קרמיקות יווניות עתיקות, מוטיבים של אשליית עומק שלקוחים מהרנסנס, השפעות מוסלמיות ואלמנטים כמו פרח השושן בהשראה צרפתית".

בשל עלויות ההובלה הגבוהות מאזור לאזור, דגמי המרצפות המעוטרות שמוצאים ברחבי הארץ שונים זה מזה. למשל, יש דגמי אריחים שאפשר למצוא רק בירושלים, דוגמת "ורד ירושלים", אריח הנושא ורד יחיד בדוגמת תבליט בגוני ורוד ואדום. הוא יובא במיוחד לריצוף אמריקן קולוני, ומשם הגיע למבנים נוספים ברחבי העיר.

בלטות חדשות? לא תודה

כל האספנים שומרים אמונים לאריחים המצוירים המקוריים, ומזלזלים בחיקויים המודרניים שלהם. "לכל בלטה כזאת יש סיפור, היסטוריה וצבע משלה. הבלטות הישנות עמדו במבחן הזמן. הבלטות החדשות הן ברמת האיקאה, נשחקות מהר", אומר חסון־וינד, ואבשלום מוסיף: "המרצפות הישנות הן ציטטה מהעבר; החדשות נראות כמו הדפס מחשב".

גם חוני המעגל לא מתלהב מהבלטות החדשות. "הבלטות חזרו לאופנה, אבל רק בכאילו", הוא מסביר. "אין את האותנטיות. מנסים לחקות, אבל קשה לשחזר את היופי, העובי והעבר העשיר. היה יתרון בחוסר הדיוק. הוא נתן איכויות ודוגמאות לגמרי אחרות. יש משהו בתקלות אנושיות, במינונים הלא אחידים של צבעים בכל בלטה שיוצרים מרקם שבקלוז־אפ יוצא אפילו אבסטרקטי".

ארד מצטרף לדברים. "היופי שלהן הוא במה שהן ספגו במהלך השנים", הוא מסביר. "השריטות והכתמים והפרטים הקטנים נותנים להן זהות ואופי שאין לבלטות המצוירות החדשות".

ארד ינק את האהבה לאריחים המאוירים ממשפחתו, שאבותיה הקימו בית חרושת לייצור בלטות בתחילת המאה הקודמת, ופועל היום תחת השם "המומחה". ואולם בביתו שלו הוא בחר דווקא במרצפות מבית החרושת של משפחת וילנד. "הן הגיעו אליי מבית מנווה צדק, שהבעלים שלו החליט לרצף מחדש בטרצו כחול", הוא מציין. "מדהים שהוא בחר לוותר עליהן, אבל זה היה בשנות התשעים, כשבלטות מצוירות נחשבו פחות אופנתיות. לקח לי יותר מחצי שנה לשחזר את השטיח - ליישר, לנקות את כל האריחים ולשייף בעדינות כדי להגיע לרמת שלמות".

המאמץ והמשאבים שכרוכים בהחזרת עטרתה של כל בלטה ליושנה מביאים קבלנים רבים לוותר עליהן. "יש היום הרבה יותר מודעות, אבל עדיין יש מי שזורקים אותן כי הן במצב פחות טוב או מלוכלכות, וזאת עבודת פרך לקלף, לנקות ולהבריק את המרצפות המעוטרות, עבודת שיקום שעלותה גבוהה", מסביר אבשלום.

ועדיין, יש מי שמכיר בערכן של המרצפות המאוירות. גנבים, למשל. "כשהחלו העבודות על מתחם התחנה ביפו, היכן ששכנו בית החרושת והווילה של משפחת וילנד, ניקינו את הבלטות וצילמנו אותן", מספר פרקש. "בשלב כלשהו היתה הפוגה בעבודות, וגנבים הגיעו והתחילו לפרק את הבלטות. במקרה הגיע לאזור שומר לילה ממוזיאון צה"ל הסמוך והבריח אותם". הגנבים השאירו אחריהם ערימות של בלטות מפורקות, והיזם ועיריית תל אביב שוכנעו להשקיע בריצוף מחדש של המרצפות המאוירות. ואולם, שלוש שנים אחר כך שוב היכו הגנבים - והפעם ביתר הצלחה. "הם הגיעו מתחת לאף שלנו, ובסוף שבוע ארוך אחד גנבו 300–500 בלטות - פרקו, העמיסו ונסעו", מספר פרקש. יזמי מתחם התחנה החליטו בשלב זה להרים ידיים. הם הסתמכו על הצילומים, והזמינו על פיהם בלטות חדשות מתאילנד, למגינת לבם של האספנים.

חוזרים למקורות

איפה קונים בלטות מקוריות

 

סטודיו דזרט, יובל וארנה חסון וינד, כפר אוריה

054-5450410

studio-desert.com

אבשלום מרצפות עתיקות, דני ואביגיל אבשלום, יפו

052-8366128

www.avshalom-tiles.com

מרצפות המומחה, מושב מזור

03-9332669

www.hamomchea.co.il

גלוסקא מרצפות, תל אביב

03-6821851

www.gluska.co.il

טוני אשקר, ואדי ניסנס, חיפה

04-8522982

www.facebook.com/tony.ashkar.56

גבריאל בן חיים, שוק הפשפשים, חיפה

050-6423149

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות