NFL מעבר לפינה

ה"צ'נסלור אוף דה אקסצ'קור" הבריטי ג'ורג' אוסבורן — תודו שלא קיים תפקיד מגניב יותר לשים בחשבון הלינקדאין — או פשוט שר האוצר של הממלכה, כבר נרתם למשימה. הקולגה של יאיר לפיד הראה שגם הוא טוב ברשתות חברתיות, וכמה ימים לפני שאטלנטה פלקונס ודטרויט ליונס נפגשו במשחק ליגה רשמי באצטדיון וומבלי בלונדון באוקטובר האחרון, כחלק מהסדרה הבינלאומית של ה־NFL, הוא צייץ בטוויטר: "אנחנו הולכים לפעול בשיא הרצינות ולהביא קבוצת פוטבול ללונדון". שבוע לאחר מכן התגייס למשימה גם שר התרבות והספורט המקומי, סאג'יד ג'אביד. מחקר שהזמין מענקית ראיית החשבון, פירמת דלויט, מצא שקבוצת פוטבול שמקום מושבה הקבוע יהיה לונדון תכניס לא פחות מ־102 מיליון ליש"ט (164 מיליון דולר) לכלכלה המקומית.

ה-NFL בוומבלי. הבעלים של פולהאם יביא את הפוטבול המקצועני לאנגליה? | צילום: אמג'בנק, Gettyimages

המשחקים בלונדון הם לא הניסיון הראשון של הליגה להפיץ את הבשורה האובלית ברחבי הגלובוס. כבר ב־1991 החלה לפעול ה"יורופה ליג", ליגה אירופית שנתמכה בידי ה־NFL ושוחקה במשך 16 שנה ברחבי היבשת הישנה, אך ללא הצלחה. בעשור הקודם תוכנית ההתפרסות עלתה מדרגה, עם החזון והיכולת של הקומישינר רוג'ר גודל להריח כסף. משחק הליגה הרשמי הראשון ששוחק מחוץ לארה"ב היה במקסיקו ב־2005, כשבאסטדיו אצטקה בבירה נכנסו יותר מ־103 אלף איש. ואז הוחלט על הסדרה הבינלאומית בלונדון ונחתם החוזה עם אצטדיון וומבלי.

מאז, מ־2007, משוחק באצטדיון וומבלי לפחות משחק ליגה רשמי אחד מדי שנה. בעונה שעברה התקיימו שניים כאלה, העונה יהיו שלושה, והאחרון שבהם, שבו ישחקו דאלאס וג'קסונוויל, ייערך בתחילת השבוע הבא. הכיוון ברור. עד היום כל המשחקים התקיימו מול אצטדיון מלא ב־80 ומשהו אלף צופים, וכל הכרטיסים נמכרו חודשים מראש. לפני כמה ימים דיווחה רשת ESPN כי בכיר בהנהלת הליגה אישר לה שיש תכנון לקיים חמישה משחקי ליגה בלונדון בעונת 2015. מכאן המרחק לשמונה משחקים (כמות משחקי הבית שיש לכל קבוצה ב־NFL בעונה) כבר לא גדול כל כך.

וומבלי. יגיעו מכל אירופה למשחקי פוטבול? | צילום: Gettyimage

תה ותאקלים

אולי תשאלו למה לונדון בכלל צריכה פוטבול, אבל החיבור לא נשמע כזה מופרך כשיורדים לעומק. לונדון היא עדיין העיר הגדולה המערבית (גיאוגרפית) ביותר באירופה, וזה דבר חשוב במיוחד להפרש השעות ולזמן הטיסה. היא דוברת אנגלית, היא מרכזית ונוחה, והיא הרבה פחות סנובית והרבה יותר קוסמופוליטית ממה שהיתה בעבר. וכמו שבמשחקי ליגת האלופות באצטדיון האמירייטס או באולד טראפורד אפשר לראות שיעור ניכר של אוהדים מכל אירופה, אין סיבה שדריסת הרגל הזו — קבוצה לונדונית — תהיה בעצם קבוצה אירופית, או קבוצת שאר העולם אם תרצו. לונדון היא רק המארחת, עניין של לוגיסטיקה. חובבי פוטבול מדרום אפריקה, מאסיה או מהמזרח התיכון יכולים להכניס ליומן ביתר קלות טיול שישלב משחק פוטבול בלונדון, מאשר אחד כזה בשיקגו או בניו אורלינס. אגב, גם הבריטים עצמם הרבה פחות נאמנים לרוגבי המקומי, שמצליח במחוזות ספציפיים כמו יורקשייר ובמספרים מוגבלים, והם גדשו את יציעי וומבלי בסדרה הבינלאומית של ה־NFL בשיעור של 88% מהצופים באצטדיון.

ויש לכך עוד סיבה טובה. מעבר לכסף שיגיע לליגה, וחוזי הפרסום והמדיה החדשים שיוכלו להיחתם ואפשרויות מרצ'נדייז בלתי מוגבלות. הסיבה הזו היא וומבלי. האצטדיון המיתי של לונדון הוא כבר לא "המכה של הכדורגל" כמו שהיה בעבר, וקברניטיו סומכים בעיקר על זימון של סטארים בינלאומיים להופעות כדי להחזיק את הראש מעל למים — עלותו כבר מטפסת מעל 1 מיליארד ליש"ט בשנה. האהדה לנבחרת האנגלית בכדורגל ידעה ימים יפים יותר, ובכל מקרה לוח המשחקים שלה מזמן מפגש אחת לחודש־חודשיים, לא משהו לבנות עליו לטווח ארוך. משהו צריך להצדיק את ההשקעה הענקית.

שחקן ג'קסונוויל עם דגל בריטניה. היגוארים יעברו ללונדון? | צילום: רויטרס

אם תבנה, מי יבוא?

אבל לצד המתנגד יש לא מעט שאלות טובות. הראשונה, כמובן, המרחק. לונדון נמצאת במרחק של יותר מ־5,000 ק"מ מהקבוצה הכי קרובה אליה ב־NFL, ניו אינגלנד פטריוטס. תשאלו מה זה משנה אם המרחק בין סיאטל למיאמי הוא בערך 4,300 ק"מ? ובכן, זה משנה. כי מותחים את הגבולות. הרי אי אפשר שהקבוצה הלונדונית תשחק רק מול ניו אינגלנד. מה יקרה אם סיאטל תצטרך לעבור מרחק של 10,000 ק"מ למשחק ליגה? מה תעשה הקבוצה מלונדון עצמה עם עשרות אלפי ק"מ של טיסות בשנה למשחקי חוץ בארה"ב? כבר עכשיו, אגב, הקבוצות שמשחקות בלונדון מקבלות לאחר מכן שבוע ביי (מנוחה) כדי להתאושש. הפדרציה הבינלאומית לרפואת ספורט אומרת שאין הוכחה חד־משמעית שמעבר תדיר בין אזורי זמן מביא לירידה ביכולת הספורטיבית. אבל גם אם זה נכון, הרי שמדובר בכאב ראש בלתי נסבל שבא על חשבון זמן לאימונים, להכנה, או סתם זמן אישי עם המשפחה.

למשפט האחרון הזה מתחברת שאלה אחרת — מי בכלל ירצה לעבור ללונדון? עבור שחקנים אמריקאים, יוצאי קולג'ים, להיבחר על ידי קבוצה לונדונית יהיה עדיף רק במעט על להיבחר על ידי הניו יורק ג'טס. תרבות אחרת, שונות, זרות, משחק שהוא רחוק מלהיות הפופולרי ביותר. וזה מבלי להזכיר בעיה אחרת שמקדמי ההצעה צריכים לדון בה עכשיו, והיא חוקי המס הנוקשים הרבה יותר בבריטניה. בדיוק בנושא הזה יש המצדדים שאם כבר להתפרס החוצה, אז למקסיקו או לקנדה. בטוח יותר, קרוב יותר, נוח יותר מבחינת הפרשי השעות, ומה רע באצטדיון עם 100 אלף צופים? נושא המס בבריטניה יחייב את הנהלת ה־NFL לדון בכל מיני פטורים והיתרים כדי להקל על הקבוצה הלונדונית, ולא בטוח שזה תקדים מבורך.

אוהדי פוטבול בדרך לוומבלי. יצליחו למלא 8 משחקים בעונה? | צילום: אי פי איי

ג'קסונוויל הם בכתום?

.

נושא הפרשי השעות הוא באמת הכי קל לפתרון. ימצאו איזו שעה סבירה למשחק בלונדון, שעת ערב מוקדמת. עניין חשוב הרבה יותר הוא האוהדים. נחמד למלא את וומבלי כמה פעמים בשנה עבור כל מיני קבוצות שונות. זה לא כמו לקבץ בסיס אוהדים לקבוצה אחת, שיתאחד סביבה למשך שמונה משחקים בעונה. גם נחמד לשלם לחוויה חד־פעמית 80 ליש"ט, אבל זה לא כמו לרכוש מינוי שיעלה 640 ליש"ט. ואם לא כולם ירכשו מינויים זה ייראה כמו עוד מופע חד־פעמי, עוד משחק. וזה לא מה שמנהלי ה־NFL ומקדמי ההצעה הבריטים רוצים. כמו שאמר אוהד שצפה במשחק בין ג'קסונוויל לסן פרנסיסקו ב־2013: "רצו לתת לג'קסונוויל, שהיתה חתומה על החוזה והיא זו שאירחה כביכול, אווירה ביתית, אז שמו על כל כיסא בוומבלי דגל של הקבוצה. כך קרה שישבו באצטדיון אלפי אנשים עם חולצות כחולות של הפטס, שחורות של הסטילרס, כסופות של הקאובויז ואדומות של הניינרס, ונופפו בדגלים הכתומים של ג'קסונוויל". קצת מביך.

עוד שאלה. מי תהיה הקבוצה הזו? מאיפה היא תגיע? איזה בעל קבוצה יגיד לאוהדים שלו: "תודה לכם, אני אורז את החבר'ה ללונדון". לאורך השנים היו לא מעט קבוצות ב־NFL שזזו בין ערים והחליפו זיכיונות, אבל זה לא ממש דומה למעבר ליבשת אחרת. יש כמה חשודות מיידיות. הגדולה שבהן היא באמת ג'קסונוויל, שנחשבת לשוק החלש ביותר בין 32 קבוצות ה־NFL, ולא ממש מצליחה גם מבחינה ספורטיבית. כדי שזה יהיה באמת רלבנטי, הנהלת ה־NFL תצטרך לפתות איכשהו את בעלי הקבוצה שאהיד קאהן, מיליארדר אמריקאי ממוצא פקיסטני. אם היא תוכל למצוא תשובה ראויה לכמה מהשאלות למעלה, ולעוד כמה שיצוצו, יכול להיות שהמספרים והדולרים יצליחו לעשות את העבודה. אגב, קאהן הוא הבעלים של פולהאם, כן — מועדון כדורגל לונדוני.

הדיון הזה כולו כבר מתקיים, ולשאלות האלו מחפשים פיתרונות ממש עכשיו. יש פרשנים ובעלי קבוצות שמעריכים שקבוצה לונדונית היא רק עניין של זמן. אולי לא ב־2015, אבל נגיד 2020. את מכונת ה־NFL אי אפשר יהיה לעצור. אבל גם יכול להיות שמדובר בתוכנית גרנדיוזית מדי, כזו שמעוררת ויכוח ועניין, אבל לא הרבה יותר מזה. רוברט קראפט, בעלי הניו אינגלנד פטריוטס, אחד המקדמים הגדולים של הליגה, אמר לא מזמן שהוא לא מאמין שתהיה קבוצת פוטבול בלונדון לפני שתהיה קבוצה כזו שוב בלוס אנג'לס. אם להאמין לשר האוצר הבריטי — קראפט טועה. עניינים של להאמין או לא לשר אוצר מקומם כבר בעמודים הקדמיים יותר בעיתון.