ביבי טוב לעשירים
רהיטי היוקרה שמעצב ביבי סק עשויים פלסטיק ממוחזר, מיוצרים בסנגל ושואבים ממסורות אפריקאיות מפוארות. למרות האג'נדה האפריקאית הלוחמנית, מי שיחשוק בספה ייאלץ להצטייד בסכום ששווה לתמ"ג לנפש בסנגל
למעצב הרב־תחומי ביבי סֵק (49) יש היסטוריה של נדודים: הוא נולד בסנגל, גדל בצרפת, נדד ממנה לבלגיה וללונדון, חזר לבלות את גיל ההתבגרות בסנגל, עבר לפריז כשהיה בן 18 כדי ללמוד, ומתגורר ב־12 השנים האחרונות בניו יורק אך ממשיך לייצר את עיצוביו באפריקה. האם הוא סנגלי? צרפתי? אמריקאי? סק הוא הכל ובכל זאת נטול הגדרות, ציפור נדירה בעולם העיצוב המודרני. כמו הסיפור שלו, גם העיצובים שלו מצליחים לשלב בין עולמות רחוקים פיזית ותרבותית, בין מודרניות ומסורת.
"תמיד הייתי טוב בציור, אבל באפריקה האפשרות היחידה שלי להתפתח היתה להפוך לארכיטקט", הוא מספר ל"כלכליסט" במהלך ביקור שערך לאחרונה בארץ. "רק כשהתחלתי את לימודי העיצוב בפריז, ב־ ESDI (École Supérieure de Design Industriel) גיליתי שאני יכול לעצב הכל".
בסיום לימודיו החל סק לעבוד כמעצב מכוניות ברנו והיה אחראי, בין היתר, על עיצוב הפנים של רנו סניק, שזכה בפרס רכב השנה ל־1997, ועל עיצוב הפנים של רנו טווינגו מהדור השני. תוך כדי עבודה ברנו גם עיצב את השעון F1 Mikrograph עבור חברת שעוני היוקרה Tag Heuer. ב־2002 פגש את אשתו איישה בירסל, מעצבת טורקייה ידועה שפועלת בניו יורק, ומאז הוא חי ופועל בארצות הברית. "ניו יורק מבחינתי היא המקום הכי טוב לחיות בו, כשהעדיפות השנייה היא דקאר, בירת סנגל. בשתי הערים יש תחושה של התרחשות.
אני תמיד מרגיש שיש לי מה לעשות בהן, שיש לי לאן לנתב את היצירתיות. אני גם פריזאי ומאוד אוהב את העיר, אבל במושגי יצירתיות היא כבר פחות מתאימה לי".
אף שאת רוב חייו העביר במערב, סק עדיין מרגיש חלק בלתי נפרד מאפריקה ושואף לחזק את התרבות המקומית. "עיצוב אפריקאי הוא החומרים שאנחנו משתמשים בהם וההתאמה לצורכי המשתמש המקומי", הוא מסביר. "אפריקאים היו רוצים דברים שיוצרו במיוחד עבורם, לא חפצים מיובאים מהמערב, אך העיצוב שם עדיין אינו ערוך לכך". בבית סנגלי טיפוסי, מספר סק, "כל מי שיש לו קצת כסף יזמין שולחן אוכל מקטלוג אירופי וחלקם אפילו יציבו עליו מנורה מפוארת - אבל הם לעולם לא ישתמשו בו, כי בסנגל סועדים בישיבה סביב קערה משותפת, על שרפרפים או על הרצפה. אם יש להם מזנון בבית, הוא יהיה ריק, כי הם לא יודעים מה להניח בו. אני רוצה לתווך בין הסגנון האירופי למסורת האפריקאית, לבנות רהיטים שמאפשרים לאפריקאים להתגאות בעצמם".
טאבו במזנון ה־Moma
את האג'נדה שלו מיישם סק עם רעייתו באמצעות המותג שלהם, Birsel + Seck. לצד עבודות שעיצבו עבור חברות ענק דוגמת HP, הרמן מילר וטרגט, בולטים בתיק העבודות שלהם העיצובים שבזכותם התפרסם סק ומיוצרים במולדתו, העשויים מפלסטיק ממוחזר.
"אני משתמש בטכניקה מודרנית, אבל החומרים הם מקומיים והתוצר מתאים לסגנון החיים האפריקאי", הוא אומר. שרפרפי ושולחנות ה־Taboo, שמאות מהם נמכרים מדי יום, הותאמו לאופי הארוחה הסנגלי, אך התברר שהם פופולריים גם בארצות הברית: רהיטי הסדרה הוצבו בקפיטריה של ה־Moma ps1 בניו יורק והוצגו בו ובמוזיאונים אחרים. פרויקט נוסף עיצבו סק ובירסל במסגרת קולקציית M’Afrique של חברת Moroso האיטלקית - סדרת רהיטים בקליעה ידנית שיוצרה בסנגל, וגם כורסה קטנה וצבעונית שזכתה לשם Car-Rapide, על שם אמצעי התחבורה הפופולרי בסנגל. עיצוביו נמכרים במאות ואלפי דולרים בחנויות המובילות בעולם, ובארץ ניתן להשיג חלק מהם ברשת טולמנ'ס, במחיר של %%%%-%%% שקל.
את מצבה הנוכחי של סצנת העיצוב באפריקה סק משווה לזה של אירופה בשנות החמישים: בהיעדר כוח קנייה צרכני, אין כל כך צורך במעצבים. למעשה, סנגל היא מדינה ש־54% מתושביה חיים מתחת לקו העוני, 48% מהם מובטלים והתמ"ג לנפש בה עומד על 2,100 דולר.
"מבחינתי מעצב הוא לפני הכל אדם שתפקידו לפתור בעיות", אומר סק, "לפעמים מדובר בבעיות שלך בלבד, ואז אתה מעצב בשבילך, ולפעמים מדובר בבעיה של הרבה אנשים או של חברה, ואז אתה מעצב באופן מקצועי".
האם העובדה שמרבית חייך עברו מחוץ לסנגל הופכת אותו לפחות סנגלי?
"אני מבלה חצי מזמני במדינה, יש לי שם בית וסטודיו, אני מעצב מוצרים לאנשים שחיים בה ואני עוסק במיתוג ועיצוב לחברות סנגליות. אבל אין קשר בין הלאום או השורשים שלי למוצרים.
"משום מה יש למערביים נטייה להוסיף 'אפריקאי' לכל דבר: סרטים אפריקאיים, אמנות אפריקאית, עיצוב אפריקאי. אני שונא את המונח הזה, כי העובדה שמוצר עוצב בידי אפריקאי לא הופכת אותו לכזה. מה שמשנה הם החומרים שבהם השתמש והקונטקסט התרבותי.
"הרי אם גבר סנגלי יכול לעצב שעון יוקרה שוויצרי, אז גם מעצב איטלקי יכול לעצב צלחות עבור אנשים שחיים במאלי. זה לא משנה אם המעצב הוא שחור או לבן, יהודי או מוסלמי, אשה או גבר. מה שאנשים צריכים הוא המוצר הנכון והמתאים עבורם".
מקדם אוכל מקומי
סק לא רק מדבר על אידיאלים אלא פועל למימושם גם בתחום נוסף החביב עליו - אוכל. בשנה שעברה יסד עם חברו, השף פייר ת'יאם (Pierre Thiam), ובשיתוף ממשלת סנגל את פסטיבל AfroEats, שהמוטו שלו הוא J'aime La Cuisine de Chez Moi (אני אוהב את האוכל בבית).
"אני רוצה לגרום לתיירים לטעום את האוכל המקומי, שהחוויה הקולינרית תהיה אטרקציה בפני עצמה", הוא אומר, "בשנה שעברה הזמנו שפים מארצות הברית, שבישלו מאכלים מערביים על בסיס רכיבים אפריקאיים. הפסטיבל חשוב גם למקומיים, כדי שיפסיקו להתבסס על יבוא ויחזקו את התעשייה המקומית".
תגובה אחת לכתיבת תגובה