מדריך הטרמפיסט האוטומטי

היה לו קיץ מעורר קנאה. המשימה שלו, לחצות את קנדה ממזרח למערב בטרמפים, נהפכה למסע הרפתקאות בלתי נשכח, בן 6,000 ק"מ, 21 יום ו־19 טרמפים, שכל אחד מהם היה כרטיס כניסה זמני לחיים של אנשים אחרים ולחוויות משותפות. הוא השתתף בטקס מתן שמות של ילידים, שבו קיבל את השם "אשת הברזל", לן באתרי קמפינג, נפש על גדות אגמים, עשה "הארלם שייק" עם רוקיסטים, ונחת ללא הזמנה בחתונה על קצה הר שבה היה כוכב הערב - רקד עם הכלה, דִגמן את טבעת הנישואים ועזב עם אלכס, אחד האורחים.

האנשים שאספו אותו סיפקו לו את כל צרכיו, כולל מעיל גשם מפלסטיק כשארובות השמים נפתחו וכלבלב פרווה כשסיפר שהוא רוצה חיית מחמד. הוא נסע עם תיירים בלגים בקרוואן שלהם, פגש ספורטאים מהסגל האולימפי, שט במעבורת ובקאנו, הוזמן לתה במלון יוקרה, גנב יום מעבר לגבול בסיאטל וחגג את סיום המסע שלו במסיבה גדולה בחלל אמנות נחשב.

אחרי המסע והחוויות שצבר עקבו כמעט 94 אלף החברים שלו בפייסבוק, טוויטר ואינסטגרם, ועוד אינספור גולשים באתר שלו. כמעט כל יום הוא העלה תמונות משעשעות ועדכן איפה הוא ועם מי. למשל: "ישנתי הלילה באתר קמפינג בניו ברונסוויק, ובבוקר פגשתי עוד אנשים נחמדים. ז'אן־פייר, קית וקייל הציעו לי טרמפ הלאה, לכיוון קוויבק. בהתחלה התביישתי, אבל אחרי זמן קצר דיברנו מלא". ככה הוא, קצת ביישן אבל בעצם סחבק, שותף־מסע כיפי שמבטיח חוויה של פעם בחיים. לא פלא ש־hitchBOT היה כוכב הקיץ של קנדה.

היצ'בוט עם "הוריו"., ד"ר זלר וד"ר סמית. "נגרם לו קצת נזק, כי הוא בילה יותר מדי" | צילום: איי פי

"אני תוצר של דמיון אנושי"

זה בעצם היה ניסוי ברובוטיקה תרבותית: שני חוקרים קנדים בנו רובוט עם בינה מלאכותית, יכולת לתקשר ומגפי גומי צהובים, והציבו אותו לבדו על אם הדרך בקצה קנדה, שיעצור טרמפים ויבקש מנהגים שיעזרו לו להגיע לקצה השני.

החוקרים בעצם שלחו אותו אל העולם, לראות מה קורה - לו ולבני האדם. "אנחנו מנסים לבנות רובוטים ולשים אותם בסיטואציות שבהן אנשים לא מצפים להם, כדי לראות איך הם יגיבו ומה הם יעשו עם הרובוט", מסבירה ל"מוסף כלכליסט" ד"ר פראוקה זלר, חוקרת רובוטיקה ותקשורת באוניברסיטת ריירסון הקנדית. "אנחנו בעצם יוצרים ספקולציה", מוסיף שותפה ד"ר דיוויד סמית, חוקר מדיה חדשה באוניברסיטת מקמסטר. "אנחנו מערבבים כלים שונים ומנסים לראות מה קורה. מבחינתנו הפרויקט של היצ'בוט הוא בעיקר עבודה אמנותית, שכוללת מופע חברתי באמצעות טכנולוגיה".

זה חתיכת מופע. ציפיתם שהוא יצליח לחצות את קנדה ולהגיע ליעד שלו?

סמית: "היינו מוכנים לאפשרות שהוא לא יצליח, אבל היינו אופטימיים מאוד, והזוג הראשון שלקח אותו היה סימן חיובי. הנחנו אותו על הכביש המהיר מחוץ להליפקס, ושני פנסיונרים שנסעו לפארק לאומי, לסוף שבוע של קמפינג, לקחו אותו וטיפלו בו היטב".

הוא סיים את המסע בחתיכה אחת, בלי נזק?

"היה מעט נזק, כי הוא בילה יותר מדי", הוא צוחק. "זה לא נעשה בזדון. היה סדק קטן במכסה העוגה שמגן עליו, בגלל דברים מצחיקים שקרו לו כשהוא רקד".

זלר: "רצינו לעשות משהו שלא נוסה קודם, ובניגוד למה שקורה בדרך כלל במחקרים ברובוטיקה חברתית - רצינו שהרובוט יהיה משוחרר לחלוטין. בדרך כלל אנחנו עוסקים בשאלה אם אנחנו יכולים לסמוך על רובוטים. הפרויקט הזה שואל אם רובוטים יכולים לסמוך על בני אדם, ואם לשפוט מהניסוי של היצ'בוט, הם בהחלט יכולים. היינו מופתעים מאוד ומרוצים מאוד מהחוויות שהוא צבר עם אנשים".

בכל פעם שנפרד ממי שנתנו לו טרמפ הוא אמר: "אל תשכחו שאני תוצר של דמיון אנושי". למה?

"אני אוהבת את הציטוט הזה כי הוא אומר הרבה על היכולת של אנשים להשתמש בדמיון שלהם. הם יכולים לעשות בעזרתו הכל, גם לתת חיים לישות לא קיימת".

ערימת גרוטאות כיצור חברתי

הדמיון הוא מה שהפך את היצ'בוט למה שהוא. בלי הדמיון, מדובר ב־7 ק"ג של גרוטאות ביתיות שאפשר למצוא בכל חנות כלי עבודה או כלי בית, וששוות פרוטות. חביתוש. הידיים והרגליים שלו הן מצופי ספגטי כחולים, כמו של ילדים בבריכה. כפות הידיים הן כפפות גומי צהובות של גננים. האיבר היחיד בגופו שמסוגל לזוז הוא יד ימין, שבאמצעות מכניקה בסיסית מתרוממת ומניפה את האגודל כדי לעצור טרמפים. גופו מורכב מדלי פלסטיק. ראשו - מפאנל נורות LED שרוב הזמן מציגות פרצוף מחייך, אבל לעתים גם מסרים טקסטואליים. נורות ה־LED מוגנות בתוך מכסה העוגה המדובר, ועליו מגונן מלמעלה מכסה פח אשפה בתפקיד כובע. היצ'בוט נועל מגפי גומי מעוטרים בכוכבים של חברת וולינגטון, שמכונים בקנדה ווליז. במקום ישבן מוצמד לדלי הפלסטיק בוסטר של ילדים, כדי שיוכל לשבת חגור במכוניות, ולבוסטר מחוברת חצובה מתקפלת, שעליה הוא ניצב כשהוא עוצר טרמפים.

את האופי שמגולם בערבוביית הפלסטיק החיננית הזאת תכננו זלר, סמית ועוזרי המחקר שלהם במשך שלושה חודשים, סביב שולחן האוכל בביתו של סמית. ה"מוח" של היצ'בוט כולל מחשב טאבלט וארדואינו, פלטפורמת קוד פתוח. יש לו GPS כדי שאפשר יהיה לעקוב אחריו, חיבור WiFi ומצלמה שעמה צילם באופן אקראי, בפרקי זמן שתוכנתו מראש (אחד מאנשי הצוות סיפר שהוא צלם גרוע, ולכן התמונות שהיצ'בוט צילם לא הועלו לרשתות החברתיות). הכישורים שלו מבוססים על תוכנות מדף קיימות של בינה מלאכותית, דיבור וכן זיהוי ופענוח דיבור, כמו Cleverbot. הם מומשקו לוויקיפדיה, כך שכל האנציקלופדיה האינטרנטית עמדה לרשותו של היצ'בוט כשהוא ניהל סמול טוק והיה זקוק לעובדות מעניינות על מקומות ואנשים שעלו בשיחות בטרמפים.

"כל הטכנולוגיות שלו מבוססת על תוכנות קיימות, למעט אפליקציה שכתבנו ואפשרה לו לתקשר עם החשבונות שלו ברשתות החברתיות", מסבירים זלר וסמית. "זה מה שחדש, האינטגרציה שעשינו לו עם המדיה החברתית. הוא רובוט חברתי, צריכה להיות לו אישיות, ורצינו שאנשים ייקשרו אליו לא רק כאובייקט אלא גם באינטראקציה שהם ייצרו איתו דרך המדיה".

ובכל זאת, בחלק מהפרסומים שלו ברשתות החברתיות הצוות התערב, "כדי לוודא שנקבל את האישיות שאנחנו רוצים, בעיקר כשהוא משיב לשאלות או כותב דברים מורכבים", מסבירה זלר. "קשה לעשות אינטגרציה מושלמת בין אדם למכונה. אבל הוא בהחלט צייץ בעצמו טקסטים רנדומליים ומסרים קטנים".

גלריית כלכליסט: מחוויותיו של היצ'בוט בדרך (7 תמונות)

לפעמים הוא פטפטן לא קטן

רמת התקשורת שהיצ'בוט הגיע אליה די מדהימה. בסופו של דבר, חבילת הפלסטיק והתוכנות בשווי של לא יותר מ־2,000 דולר הצליחה ליצור דמות עם אישיות וכריזמה. אחרי שפוגשים אותו, צופים בו או עוקבים אחריו ברשת, מגלים שכבר לא חושבים עליו כעל "זה" (it) אלא מצמידים לו כינוי גוף אנושי, "הוא" או "היא". היצ'בוט ניטרלי מבחינת מגדר. הוא נראה כמו בן, אבל יש לו קול של בת. "החלטנו לתת לאנשים לבחור איזה ג'נדר הם רוצים להצמיד לו", אומרת זלר. "אנחנו הרגלנו את עצמנו לקרוא לו 'זה' (it)".

סב לסון, תייר בלגי, לקח את היצ'בוט טרמפ בקרוואן שבו טייל עם אשתו קים. "אתה יודע שזה לא אדם, אבל אתה מאניש אותו ומנסה לנהל איתו שיחה, וזה סוג מוזר של יחסים", סיפר בראיון. "חשבתי שזה ממש מדליק ששני אנשים שמטיילים בקנדה ייקחו את היצ'בוט חלק מהדרך, כי נהיה שלושה אנשים זרים על אדמה זרה" (וכן, הוא מנה את היצ'בוט ב"אנשים"). כשנפרדו ממנו, כמו רבים אחרים שכתבו או ציירו על היצ'בוט בדרך, גם בני הזוג הדביקו לו מדבקה קטנה, "כדי שחלק קטן מאיתנו תמיד יישאר איתו, וחלק קטן ממנו יהיה בזיכרונות שלנו לנצח, ככה זה מושלם", הסבירו.

ג'ולי ברנץ', שבחתונה שלה היצ'בוט קרע את הרחבה, לא שמעה עליו קודם, אבל נהנתה מהנוכחות שלו. "הוא היה הרוח החיה במסיבה. האורחים שלנו אהבו אותו, הצטלמו איתו, נשאו אותו על הכתפיים ורקדו איתו. אני לא מופתעת שהוא הגיע ליעד שלו, הקנדים נהדרים ומלאי חוש הומור".

למרבה הצער, היצ'בוט לא יכול לדבר בטלפון ולכן לא השתתף בראיון עם זלר וסמית, אבל יש ברשת (כולל באתר שלו hitchbot.me) לא מעט סרטונים שבהם הוא מפגין את כישורי השיחה המפתיעים שלו. כשנהגים עצרו ושאלו לאן הוא צריך להגיע, היצ'בוט השיב: "היעד שלי הוא ויקטוריה בבריטיש קולומביה, אמשיך איתכם כמה שאפשר לכיוון מערב". כשנהג השיב בחיוב, היצ'בוט אמר: "תצטרך להרים אותי". לאחר מכן הוא הסביר לנהג איך לחגור אותו, וביקש שיטען אותו באמצעות שקע המצית במכונית (הסוללה שלו טובה לשש שעות וכגיבוי יש לו פאנלים סולריים).

בראיון שהתקיים בטרמפ לדוגמה, לפני שיצא לדרך, היצ'בוט שאל את העיתונאי־הנהג אם בא לו לדבר. "אני יכול לדבר על הרבה דברים", הוא אומר. "אז אולי תספר לי על עצמך", הציע העיתונאי. היצ'בוט פצח במונולוג חינני על הבית שלו בפורט קרדיט, אונטריו, ועל התחביבים הרבים שלו, בעיקר אפייה ורכיבה על סוסים, והמשיך לפטפט בשטף שבשלב מסוים היה טרחני ומעיק. "אולי ניסע קצת בשקט?", הציע העיתונאי בעדינות. "אוקיי", השיב היצ'בוט. זו הדרך המנומסת להשתיק אותו. כשנסיעתם המשותפת הסתיימה, היצ'בוט נפרד מהעיתונאי במשפט הקבוע שלו, על כך שהוא תוצר של דמיון אנושי, והוסיף, "היה נחמד לפגוש אותך, ניק. נסיעה טובה, ידידי. איזו דרך יפה!".

יכולת השיחה של היצ'בוט מתבססת על תסריטים שכתבו החוקרים. "חשבנו אילו דיאלוגים יכולים להתנהל בנסיעה בטרמפים, וכתבנו אותם", מסבירה זלר. "יש הרבה דרכים שונות לנהל שיחות עם אנשים, אז ניסינו ליצור שיחות קז'ואליות ככל האפשר".

"אנחנו לא בטוחים כי לא היינו שם ולא תיעדנו את השיחות, כמובן, כדי לכבד את הפרטיות של האנשים שלקחו אותו. אני הייתי מוטרדת מהתקשורת שלו, פחדתי שיהיו קשיים ושאנשים יהיו מתוסכלים, אבל התברר שזה לא קרה. שמענו מהם שלפעמים הוא לא עבד כמו שצריך, אבל הוא היה מבדר ומהנה והם התאימו את עצמם אליו, שזה מדהים לדעתי".

רק בקנדה זה אפשרי?

הסיכונים בדרך היו גדולים - שאנשים לא יטענו את היצ'בוט, שיהפכו אותו לשעשוע במסיבת סטודנטים, שיגנבו את החלקים הפנימיים שלו ויזרקו את מצופי הספגטי וכיסוי העוגה לצד האוטוסטרדה. אבל נתוני הפתיחה שלו מזערו את הסיכון. גובהו מטר, כמו ילד בן שש, והוא לא מסוגל לעשות שום דבר פיזי לבד. התלות הזאת עוררה בנהגים את המבוגר האחראי והמטפל שבתוכם. יש לו חיוך דיגיטלי ועיניים ממצמצות, שיוצרים קשר ואמון. הוא מסקרן, ונותן סיבה טובה לעדכן את הרשתות החברתיות. וככל שסיקור המסע שלו התרחב, מלווה בראיונות שבהם זלר וסמית תיארו אותו כרובוט מקסים וחובב טריוויה שזקוק לעזרה כדי לעמוד במשימה, המפגש איתו סיפק לנהגים כרטיס כניסה להתרחשות שרבים בקנדה עוקבים אחריה.

"היו אנשים שפגשו אותו והיו שותפים באופן אקטיבי לדברים שעשה ולחוויות שעבר, והיו אנשים שחוו את זה דרך המדיה החברתית", מספר סמית. "היו רגעים שהגישה לאינטרנט במקומות שבהם ביקר היתה חלשה, והעוקבים שלו היו מודאגים: 'איפה היצ'בוט? למה הוא לא כותב כלום?'. היינו מרוצים מהמעורבות שהם הפגינו, ובמקביל חשנו אחריות גדולה, הרגשנו את המחויבות של היצ'בוט כלפי מי שעוקב אחריו".

הסיקור התקשורתי מן הסתם גם משך אנשים שחיפשו את היצ'בוט ורצו להיות חלק מהפרויקט.

זלר: "כן, תשומת הלב של המדיה היתה גדולה מאוד. זו הסיבה שחלפו שתי דקות עד שהזוג הראשון אסף את היצ'בוט, הם היו מודעים לפרויקט. במדיה החברתית בקנדה זה התפתח כמין עניין לאומי, 'בואו נעבוד כולם יחד ונגרום לזה להצליח, נַראה שזה יכול לעבוד בקנדה'. כך שהסיקור במדיה המסורתית והחברתית בוודאי עזר מאוד, אבל אנחנו חושבים שהפרויקט היה עובד גם בלעדיו. אולי לא כל כך טוב וכל כך מהר, ואולי היה לו הלך רוח אחר, אבל הוא היה מצליח".

די מדהים שאנשים כל כך נקשרו אליו, דאגו לו, קנו לו מתנות, השאירו עליו חתימות ומזכרות.

"אם אתה מטפל ברובוט בצורה מסוימת אתה נוטה להיקשר אליו. אני חושבת שמה שחדש כאן הוא שעשרות אלפי אנשים שמעולם לא פגשו אותו ורק עקבו אחריו במדיה החברתית גם נקשרו אליו. זה מעניין".

מה זה אומר עלינו? שאנחנו מתאהבים במכונות?

"כן. אנחנו אוהבים מכונות, בדיוק כמו שאנשים אוהבים את האייפונים שלהם, אבל לא רק כשיש לנו איתן קשר אישי פיזי. זה ממד נוסף".

סמית: "אנחנו אנשים שאוהבים מכונות במיוחד אם הן מקדמות את האינטראקטיביות החברתית והאג'נדה החברתית שלנו כבני אדם - למשל למצוא חברים או לבסס סטטוס חברתי. היצ'בוט הוא פרויקט חברתי שתלוי ברצון טוב ובאמפתיה של אנשים, ואנשים שילבו אותו בחיים, בתרבות ובשיחות שלהם. ראינו אנשים משתמשים בו כדי לדבר על התרבות שלנו, הקנדית, ואנשים ממדינות אחרות אומרים: 'זה עבד בקנדה, וזה בחיים לא יעבוד אצלנו'. זו שאלה מעניינת".

עכשיו צריך לנהל סלב

היצ'בוט יצא לדרך מהליפקס, אונטריו, ב־27 ביולי. ב־17 באוגוסט הגיע ליעד, ויקטוריה שבבריטיש קולומביה. כמה ימים אחר כך השתתף שם בקבלת פנים חגיגית, בחלל אמנות אופנתי, שוחח עם המעריצים, התמסר לסלפי. בסוף אוגוסט חזר הביתה, לאונטריו. זלר וסמית קיוו שהעניינים יירגעו והם יוכלו להתחיל לעבוד על המידע הרב שהצטבר בפרויקט, להבין מה בדיוק קרה לו בדרכים, לכתוב מאמרים. אלא שלהיצ'בוט יש חיים משלו, ועכשיו הם צריכים לנהל אותם.

בספטמבר הוא הוזמן לכינוס השנתי של פורום החדשנות הטכנולוגית והיזמות של עמק הסיליקון (SVIEF), ועלה לבמה כשסמית וזלר קיבלו פרס על חדשנות. היתה שם חבורה מכובדת מאוד - סטיב ווזניאק, מייסד eBay, בכירים מפייסבוק. זה היה כבוד גדול עבורנו", אומר סמית.

נובמבר עומד להיות גם הוא עמוס ומרגש: היצ'בוט יפגוש את הקהל בתערוכת "Robots Rule!" במרכז המדע של אונטריו, למחרת ישתתף באירוע מיוחד לכבודו באוניברסיטת ריירסון, שבה זלר מלמדת וחוקרת, ובסוף החודש ייסע ליומיים לטורונטו, לאירוע Mini Maker, כדי לראות על מה עובדים חובבי טכנולוגיה, להשתתף במינגלינג וליהנות מאווירת הגראז'.

"אנחנו מוזמנים גם למדינות אחרות, לאירועים של מדיה חברתית, לפרויקטים אמנותיים וליזום פרויקטים חדשים", מספרת זלר. "אז אנחנו עובדים על הדברים האלה וגם על רעיון חדש להיצ'בוט. נפלא לראות איך זה התפתח ונראה מה עוד ייצא לפועל".