ספר: "לא כזאת, שיעורים שלמדתי כאשה צעירה", לנה דנהם

מה: מסות קצרות על החיים. קהל היעד: נשים, נשים, נשים וכל מי שמתעתדת להיות כזו. דבר המבקרת: הלסת של לא מעט בחורות סביבי, בטווח מגוון של גיל ותחומי עניין, נשמטה כשראו בפעם הראשונה את "בנות", הסדרה המדוברת של לנה דנהם.

דנהם הפעוטה (כיום בת 28, והסדרה כבר סיימה את עונתה השלישית) הצליחה לרתק מיליונים למסך, והדייקנות שבה עשתה זאת גרמה לכך שצופים ברחבי העולם לא רק הרגישו שהם מכירים את האנה, בת דמותה בסדרה, אלא שהם עצמם האנה: אשה שהיא אוסף של פגמים (חיצוניים ואישיותיים), המסודרים בצורה ששובה את לב הצופה, למרות ומשום שהיא די איומה. ההזדהות הזו היתה הנקודה החזקה של "בנות" לאורך העונה הראשונה (העונות הבאות היו בעייתיות יותר). עכשיו, ב"לא כזאת", סוג של ממואר, הנקודה החזקה הזו חוזרת בענק. כוחו של הספר טמון בכנותו, ביכולתה של דנהם לכתוב ולהודות בדברים האישיים/מביכים ביותר, וכך ליצור אצל הקורא לא רק הזדהות, אלא אפילו אהבה.

במידה מסוימת, "לא כזאת" הוא גרסה מודרנית לספר ההדרכה לנערות "12 עד 16". בפרקים קצרים שמחולקים לקטגוריות הוא פורס נושאים שמעסיקים את כולם: סקס ואהבה, דימוי גוף, קריירה. דנהם יודעת היטב שמפאת גילה הצעיר היא לא באמת יכולה להשיא עצות (היא גם כותבת שככל הנראה תשנא את מה שכתבה בעוד כמה שנים), ולכן כל מה שנותר לה הוא לשתף. וזה מה שהיא עושה, בכנות ובהומור, כמו חברה טובה או אחות גדולה שמספרת מה עבר עליה.

יש שיכנו את הספר הזה נרקסיסטי, אולי אפילו תמצית הנרקסיזם של הדור הנוכחי, אבל האמת היא שיש בשיתוף של דנהם ערך. רוחה של נורה אפרון, התסריטאית/במאית וסופרת שמתה לא מזמן, שורה על הספר, ודנהם מסמנת מאוד בבירור שהיא מעוניינת ללכת בעקבותיה. עם כזו כמות של כישרון, נותר רק לחכות ולראות לאן היא עוד תגיע.

עם זאת, הסתייגות אחת יש: התרגום של יעל אכמון, שבוצע במהירות ראויה לשבח, יכול היה להיות טוב יותר לו נערך ביד קפדנית. כמות האינגלוזים בטקסט רבה למדי, וקשה שלא "לשמוע" את המקור בזמן הקריאה (הוצאת כנרת זמורה־ביתן, ומודן הוצאה לאור, 284 עמ').

שורה תחתונה: ספר שהוא כמו חברה טובה.