איך הצרכנים יפסיקו להיות פראיירים?

כיום אין ויכוח על כך שהצרכן הישראלי – זה ששונא להיות "פראייר" - הוא אחד הפראיירים הגדולים בעולם בכל הקשור למחיר שהוא משלם על מוצרים ושירותים בסיסיים – עשרות אחוזים יותר מהמחירים במדינות אחרות.

באופן טבעי, הביקורת מופנית אל אותם תאגידים שמוכרים לנו את המוצרים במחירים מופקעים ומונופוליסטיים, אבל צריך להבין את תנאי הרקע שאיפשרו לחברות שמוכרות לנו מוצרים בסיסיים לחגוג על הכיס של הצרכן.

עד לפני כ-15 שנה הונהגה בישראל שיטה שמבוססת על פיקוח מחירים על מוצרים בסיסיים בכל תחומי החיים. הממשלה התערבה במחירי השוק של המוצרים והכתיבה לתאגידים מה המקסימום שניתן לגבות, וחלק מאותן חברות היו בכלל חברות ממשלתיות/ חברות בעלות אופי ציבורי, משמע שהמדינה לא רק קובעת את המחירים, אלא שהיא מחזיקה בעצמה חלק מהחברות.

ואז הגיע בנימין נתניהו כשר אוצר, והחליט לשנות את השיטה בשתי דרכים: הפרטה של החברות, והסרת הפיקוח על המוצרים. הנחת העבודה של המודל הזה היא שהשוק יגיע לנקודת איזון – כלומר שהוא מניח שהמחירים ייקבעו בשוק פתוח ללא התערבות ממשלתית.

אלא, שיש תנאי הכרחי כדי שמודל כזה יעבוד – והוא לוודא שאכן קיים שוק תחרותי ללא מתן אפשרות לתאגידים המונופוליסטים לעשוק הצרכן. צריך לוודא שיש מספיק יצרנים, מספיק משווקים, לוודא שהם לא מתאמים את מחיר ועושקים אותנו, ובקיצור לשמור על החתולים השמנים.

תיקוני חקיקה שהוסיפו לממונה סמכויות נרחבות

כאן נכנס לתמונה הממונה להגבלים עסקיים, שמתפקידו לבחון אם שווקים נשלטים על ידי מונופולים/ קרטלים שמנצלים את כוחם, ואם ישנם עיוותים שלא מאפשרים למחירי המוצרים להגיע לנקודת איזון הוגנת.

ואכן, כדי שהמודל יעבוד וכדי שהממונה ייכנס לוואקום שנוצר מהסרת הפיקוח על המחירים, נעשו תיקוני חקיקה שהוסיפו לממונה סמכויות נרחבות, ניתנו לממונה סמכויות חקירה, מעצר, תפיסת מסמכים ועוד.

אלא שרצון וכוונה לחוד, ופעולות ומעשים לחוד. הלכה למעשה, הממונה חדל מלקיים את התנאי הדרוש להצלחת המודל, ואין לו כמעט שום השפעה על השוק. וזה קורה מהסיבות הבאות:

1. אין כמעט ביקורת ובקרה אפקטיביים על הממונה ועבודת הצוות העצום שעומד לרשותו. הוא פשוט עושה מה שנראה לו נכון, ולא נותן דין וחשבון אמיתי לציבור.

2. הממונים להגבלים שכחו מה המטרה של התפקיד שלהם את ייעודם בהגנה על הצרכן, והפכו עם השנים לפקידים שעיקר עיסוקים בנהלים ופרוצדורות, בעיקר יח"צ.

3. ממונים להגבלים עסקיים עוברים בלי שום בושה לייצג את התאגידים שהם היו אמורים לשמור עליהם. מדובר באנשים הבכירים ביותר כמו היועצים המשפטיים או הממונים עצמם שלאחר שמסיימים את התפקיד שלהם עוברים לייצג תאגידים, והם יודעים מצוין לנצל את הפרצות בחוק, לעכב ולשבש כל ביקורת אפקטיבית, ובמיוחד יודעים היטב איך לתקשר עם אותם עובדים שנשארו מאוחר שהיו כפופים להם עד לא מזמן.

4. השליטה של הקבוצות העסקיות בתקשורת סיכלה ביקורת שתייצר לחץ על הממונה לעשות עבודתו. רגולטור שאין עליו לחץ ציבורי, מעדיף שלא להתקוטט עם קבוצות עסקיות שיכולות להשפיע על העתיד התעסוקתי שלו.

וכך, למרות הסמכויות שיש לממונה להגבלים עסקיים, ולמרות הקביעות בחוק שעליו לפקח על כך שחברות לא ינצלו לרעה את כוחם המונופוליסטי, הגענו למצב שבו מחירי המחיה מהווים מעמסה בלתי נסבלת על מעמד הביניים ועל העניים בישראל, ומנגד אותם תאגידים מחלקים דיבידנדים במיליארדים לבעלי ההון.

לאחרונה, "מאיים" שר האוצר על התאגידים להחזיר את הפיקוח על המוצרים ולמעשה לחזור למודל הקודם, מה שלהערכתי לא יקרה ולא יביא לתוצאה אמיתית.

במקום לחזור למודל פיקוח ממשלתי הדוק וקביעת מחירים, צריך לנער את מוסדות הממונה, לחסום את הדרך של בכירי הממונה לכיס של התאגידים, ובעיקר לייצר פיקוח משפטי אפקטיבי על תאגידים ועל עבודת מוסד הממונה להגבלים על ידי הקמה של בית משפט מיוחד וייעודי. ראוי להקים בית משפט שיעסוק בתביעות ייצוגיות ואחרות נגד תאגידים שמנצלים לרעה כוח מונופוליסטי ויפקח על עבודת הממונה באופן שקוף, במודל שדומה לבית המשפט הכלכלי שמתקן נורמות בשוק ההון .

כלומר, ברגע שהתאגידים והמנהלים שלהם ידעו שהם עלולים לתת דין וחשבון בפני בית המשפט ואף לשלם את הנזק שנגרם לכיס הציבור בתביעות ייצוגיות, יתחיל תהליך של ריסון מחירים אמיתי.

הכותב הוט עו"ד, שותף מייסד במשרד עוה"ד נאור-גרשט, עורכי דין, תובע ומייצג את פרופ' ירון זליכה בתביעות בגין שימוש לרעה בכוח מונופוליסטי נגד תנובה