תיאטרון: "חשמלית ושמה תשוקה", הבימה והקאמרי

תיאטרון הבימה ותיאטרון הקאמרי מעלים את המחזה מאת טנסי וויליאמס בבימוי אילן רונן ובכיכובם של יבגניה דודינה, עמוס תמם ואנה דוברוביצקי. דבר המבקרת: האתגר בהעלאת מחזות מיתולוגיים הוא פיצוחם מחדש באמצעות זווית אחרת ואינטרפרטציה ייחודית, ורונן בהחלט הצליח במשימה.

ראשית, הוא מיקם את ההתרחשות בשכונה קוסמופוליטית באירופה ששמה "גן עדן" - תערובת של גזעים ועדות, "אזור עני שניחן בקסם זול". האחיות בלאנש וסטלה (דודינה ודוברוביצקי) הן ממוצא רוסי, וסטנלי (תמם) ממוצא טורקי. שנית, רונן התמקד באסתטיקה, והבמה שלו רחוקה מלהיות ריאליסטית. הוא מייעד לאנשי השכונה תפקיד מרכזי וחשוב בהצגה, והם מתפקדים כמקהלה, מדברים עם הקהל, משמשים כתפאורה אנושית, מקריאים את הוראות הבימוי ומלווים את הדמויות. יש להצגה הזאת אפילו ניחוח משלה: הסיגריות (ללא ניקוטין) וספריי הצבע (ללא חומרים מזיקים) מדיפים ריחות לא תמיד נעימים, אך בהחלט תורמים לאווירה הכללית.

השחקנים כולם מתמסרים לקונספט של רונן. יש לציין את מיקי פלג־רוטשטיין הנהדרת בתפקיד השכנה ואת פיני קידרון כמיטש בתפקיד מקסים. תמם מצוין, יצרי, מחוספס ואלים כסטנלי, ודודינה, שמעצבת את דמות בלאנש המורכבת בעדינות וברגישות, רק רוצה לברוח מהמציאות. דוברוביצקי מעניקה לסטלה רגעים יפים ועומק והופכת את הדמות למשמעותית יותר במשולש ההרסני.

שורה תחתונה: הפקה מעניינת, מחדשת וטובה.