ביקורת אלבום: החיתוך האחרון

חובבי מוזיקה בכל העולם מתעסקים השבוע בשאלה, "נו, אז איך האלבום החדש של פינק פלויד?". המעריצים הכבדים מנסים להכריע בוויכוחים באינטרנט איפה למקם את האלבום, שנקרא "The Endless River", בדיסקוגרפיה של הלהקה האגדית - האם היצירה עומדת בפני עצמה, או שהיא חלק בלתי נפרד מאלבומם האחרון מ־1994, "Division Bell".

צליל עצוב ומוכר

 

הבסיס לאלבום החדש נלקח מהקלטות שנערכו לפני יותר מ־20 שנה, והן גם הבסיס לאלבומם הקודם (שגם היה אמור לכלול אלבום אמביינט שנגנז). דיוויד גילמור הצהיר שמדובר ביותר מ־20 שעות של מוזיקה, שאליהן חזרו ב־2013 גילמור והמתופף ניק מייסון - שני החברים החיים האחרונים בפינק פלויד. הם החליטו לעבד חלקים מההקלטות מחדש כמחווה לריצ'רד רייט, קלידן הלהקה ומרכיב מרכזי בצליל שכה מזוהה איתה, שמת ב־2008.

התוצאה היא אלבום רוק כמעט אמביינטי, מתפתח באטיות ומרווח מאוד. פינק פלויד נצמדים לפורמט התקליט ומחלקים את היצירה לארבעה חלקים רציפים. אפשר לזהות דינמיקה של אלתור בין חברים מוזיקאים שמכירים זה את זה עשרות שנים. כל חלק מתחיל בצליל שקט ומתגנב, הכל נבנה לאט לאט, אף אחד לא ממהר. לא פלא שאין פה "שירים" — נדמה שגילמור ומייסון פשוט רוצים לזכור כמה כיף היה לנגן עם רייט.

בתור אחד שלא נמנה עם מעריציה הגדולים של פינק פלויד, הופתעתי לגלות כמה נהניתי מ־20 הדקות הראשונות של האלבום. גם בלי להתייחס לשמות השירים הראשונים - "Things We Left Unsaid" ו"It's What We Do" — אפשר לזהות בהם בהאזנה ראשונה נפנוף מוכר ועצוב לשלום (סליחה על הקלישאה).

אחרי השירים האלה מגיעות שתי דקות שקטות שסוגרות את הצד הראשון והמוצלח באלבום. החלק השני מתפתח בצורה קצת פחות לינארית, שוברת לכיוונים מסיביים יותר ועמוסי תופים. החלק ששבר אותי היה הקטע שסוגר את החלק השני, "Anisina", שנשמע כמו פסקול קיטשי לסרט חתונה מהסבנטיז.

לא מופתי

 

אפשר לזהות רפרנסים או צלילים שמזכירים קטעים ישנים של פינק פלויד באלבום. זה כמעט בלתי נמנע, ובמקום מסוים זה אחד היתרונות הגדולים באלבום. חוץ מהדמיון המובן מאליו ל"Division Bell", קל להיזכר ב"חומה" כשמקשיבים לחלק השלישי, במיוחד ל"Allons-Y". אי אפשר שלא להיזכר גם באלבום הקודם שהקדישו לחבר עבר בלהקה (סיד בארט) - "Wish You Were Here", בין השאר בפסנתר שפותח את אותו חלק.

הקטע האחרון באלבום, "Louder Than Words", הוא השיר היחיד בו. שיר נחמד בסך הכל, דרך יפה וסמלית לסיים את האלבום, אבל לא הרבה מעבר. מי שימהר לקנות את המהדורה המיוחדת יקבל עוד שלושה קטעי בונוס נוספים, די מיותרים.

בהתחשב בגודל המעמד, הלהקה עמדה בגבורה במשימה וסיפקה אקורד סיום יפה למיתולוגיה של פינק פלויד. היא אמנם רחוקה מהפסגות המוזיקליות והקונספטואליות שסימנו רגעים בתולדות המוזיקה, זה גם יהיה מוגזם לצפות מהם לשחזר משהו מזה. זה לא אלבום מופת, רחוק מזה, אבל זו מתנה יפה מאחת הלהקות הגדולות אי פעם, למאזינים שלה ולעצמה.

רגעים שנזכור ביום שאחרי

1. החלק הראשון. לא רעים הפינק פלויד האלה

2. "Anisina" - בלי הקיטש של זה ושל שלושת קטעי הבונוס האלבום היה יותר טוב

3. מישהו שם לב לבס באלבום הזה? מה שלום רוג'ר ווטרס באמת?