האוצרת החדשה של מוזיאון חיפה: "החרם על ישראל מקשה"

"יש בעולם הרבה מוזיאונים קטנים שרמתם עולה על זו של המוזיאונים הגדולים באותה מדינה", אומרת לאה אביר, האוצרת החדשה של מוזיאון חיפה לאמנות, שלפני כשבוע נפתח בו סבב התערוכות הראשון מאז עבר השרביט לידיה לפני כמה חודשים. "נכון שיש לנו פחות כוח אדם והרבה פחות משאבים לעומת מוזיאון תל אביב או מוזיאון ישראל, אבל התערוכות שלנו לא פחות טובות מאלה שהם מציגים", מסבירה אביר (36), שהחליפה בתפקיד את רותי דירקטור.

התערוכה המרכזית בסדרת התערוכות הנוכחית היא של האמן השוויצרי העכשווי אולף ברוינינג, אחד הצעירים הבולטים בסצנה הבינלאומית. "חשוב לי שגם כאן יראו את הדברים מחו"ל בזמן אמת, אבל החרם על ישראל מקשה. ברוינינג הוא אמן שלא מאמץ עמדות מחרימות, אבל יש אמנים שמושפעים מזה".

אביר מבהירה כי אינה מתכוונת להתחרות במוזיאונים הגדולים, אלא "לייצר מוסד ברמה גבוהה", ולשם כך הנהיגה שינויים באופי המוזיאון. למשל, במקום תערוכות קבוצתיות גדולות, כפי שהיה נהוג עד כה, יוצגו כמה תערוכות, כמקובל במוזיאונים הגדולים, והשינוי הבולט הנוסף הוא ההחלטה להציג את אוסף המוזיאון המונה כ־7,000 עבודות. "היו תערוכות אוסף בעבר, אבל בלי מחקר משמעותי לגבי העבודות או האמנים", היא מבהירה. "בשלב ראשון פתחנו תערוכה מצומצמת עם עבודות חשובות מתוך האוסף תחת הקונספט של 'שושלות' — תערוכה שמאפשרת להבין את הקשר בין אמנים מדורות שונים ואת גלגולי המדיה והמוטיבים השונים. מדי עונה נציג ארבע תערוכות פוקוס מתוך האוסף, שיתמקדו בארבעה אמנים ישראלים או בינלאומיים".

יש גם פוקוס על תהליך המחקר?

"לצד כל עבודה בתערוכת האוסף יש תיקייה עם חומרים מודפסים שכל מבקר יכול לקרוא. למשל, בתיקייה שלצד עבודתו של מייק קלי יש מאמר שכתב עליו רועי רוזן, ועל הקיר לידה תלויה עבודה של רוזן. אנחנו נוסיף וניצוק לתוך התיקיות הללו עוד ועוד מידע".

לאה אביר, אוצרת מוזיאון חיפה | צילום: אלעד גרשגורן

אביר העתיקה את מגוריה לחיפה לטובת התפקיד, אחרי 12 שנים בתל אביב ובניו יורק ורזומה שכולל עבודה בצוות האוצרות של ארגון האמנות הציבורית "Creative Time" בניו יורק, אוצרות משנה והנהלת תוכן במוזיאוני בת ים וגם זכייה במלגת ארטיס לאוצרים מישראל.

למה עברת לגור בחיפה?

"חשוב לי להבין היטב את הסביבה, וגיליתי את העיר הכי מעניינת בארץ. אין בחיפה עירוניות זורמת כמו זו שבתל אביב, כי לכל שכונה יש הייחוד שלה. אפשר לגור בדניה כל החיים ולא לבקר בעיר התחתית פעם אחת".

יש גם חיפאים שלא ממש נכנסו למוזיאון.

"אני מקווה לשנות את זה. מחלקת החינוך של המוזיאון עובדת עם כל בתי הספר בעיר, ואנחנו עובדים גם עם סטודנטים לאמנות מהמוסדות הרבים שיש פה".