שכר הולם לחיילי החובה: צה"ל מנסה להקדים את בג"ץ

כשבוע לפני הדיון בבג"ץ היום בפני השופטים אסתר חיות, עוזי פוגלמן ודפנה ברק־ארז, הופיע נציג צה"ל בכנסת, והודיע כי "שכר" החיילים הקרביים ימריא ל־1,100 שקל בחודש. לא בטוח ששר האוצר ישתף פעולה או שהצבא יספוג לבדו את ההעלאה. מה שבטוח - את העוול הזה חייבים לתקן.

לחיילי צה"ל בשירות סדיר אין משכורת אלא "דמי קיום". הבעיה היא שדמי הקיום אין בהם כדי לקיים, ואפילו צה"ל מודה שאין בהם כדי לספק את הצרכים האלמנטריים של החייל. מדובר בצרכים שהוא אף עלול להיענש על היעדרם, כמו גילוח וצחצוח.

12 שנים של הקפאה

היום יתקיים הדיון בעתירה שהגיש לפני כשלוש שנים לבג"ץ עו"ד אמנון לורך, שותף בכיר ביגאל ארנון ושות'. ללורך שלושה ילדים, אריאל, שני ואמיר, ששירתו בצה"ל. כשדנו בארוחת הערב המשפחתית על גובה "המשכורת" הצבאית, "התברר שהטירון בכפיר מקבל בדיוק כמו אחיו בהנדסה לפני שמונה שנים. 12 שנים לא נתנו אפילו את המדד. פניתי לצבא, ומה שקיבלתי זה תירוצים, התחכמויות והסברים מביכים", אומר לורך.

משפחת לורך המורחבת יצאה למאבק. לוחם מקבל היום 863 שקל לחודש, תומך לחימה 628 שקל והיתר 432 שקל. לורך, שמושקע בסיפור הזה ומשקיע את כל מרצו בשלוש השנים האחרונות, מתרעם: "כיצד המדינה סבורה שהדין הוא לשלם דמי קיום למשרתים בשירות לאומי 538 שקל לחודש (לפחות), לשלם כדין למסתננים במתקני סהרונים ובחולות דמי כיס של כ־450 שקל לחודש, ואילו לחיילי החובה לשלם 'לפנים משורת הדין' (אחרי ההצמדה האחרונה למדד) כ־432 שקל?".

ואיך הגענו לסכום הזה? ב־1986 נקבע סל מצרכים לחייל שעמד על 72.30 שקל. מאז ועד 2002 הוצמד הסל באופן טכני למדד, שטיפס ל־352.20 שקל, ומאז ועד ינואר 2014 קפא על מקומו. "לשיטת המדינה, מ־1986 לא חל שינוי כלשהו, ולו באגורה, בצורכי החיילים", כתב לורך. בינואר השנה, בעקבות העתירה ובהשראתה, הוצמד המחיר ועלה ל־432 שקל; עדיין פחות ממשרתי שירות לאומי וממסתננים לא חוקיים.

חייל נדרש להתגלח ולצחצח נעליים מדי יום. הצבא אינו מספק לו כלי צחצוח ומשחה. אפילו את הדרגות שהוא נדרש לענוד, עליו לקנות בשק"ם. בכפיר, אומר לורך, הלוחמים נאלצים לקנות בכספם או בכספי הוריהם גם מסכות פנים הנחוצות לביצוע מעצרים וסכין יפנית לשחרור אזיקוני העצורים. בעת הגיוס מקבל כל חייל רשימה של מוצרים שהצבא "ממליץ" לו לרכוש מכיוון שאינם מחולקים באפסנאות.

בשבוע שעבר התקיים דיון סוער וכואב בסוגיה בוועדה המשותפת לתקציב הביטחון ולוועדת המשנה למשאבי אנוש בצה"ל, בראשות ח"כ יריב לוין. לורך נשא שם נאום נרגש ותקיף: "מה ששבר אותי זה המ"כ של אמיר בכפיר, שבגלל בעיות בבית הוא לא היה יכול להמשיך לשרת כמפקד. הבושה היא של מדינת ישראל. 42% מהחיילים שסיימו מסלול במחזור של הבן שלי בכפיר מקבלים ת"ש. זה עולה על הדעת? איפה הכבוד שלנו?".

"מה שקורה היום הוא לא פחות מסקנדל, עוול, עושק, גזל", אמרה בדיון ורדה שחם מעמותת בית חם לכל חייל, "שלושה עשורים גזלו את החיילים ואת הוריהם. חיילים יצאו מצה"ל עם חובות. המדינה הרסה להם את החיים".

נקודת המוצא הראשונה של המדינה, באמצעות עו"ד דנה בריקסמן ממחלקת הבג"צים, היא ש"מהותו של שירות החובה בצה"ל היא שהוא ללא תמורה". התחנה הבאה בטיעוני המדינה היתה כי "התפיסה שעמדה מאז ומעולם ועומדת גם היום ביסודם של דמי הקיום אינה תפיסה של קיום צרכיו הבסיסיים של החייל, אלא מעין דמי כיס". כלומר, למרות שמם, דמי הקיום לא נועדו בכלל לקיים.

ואז הגיעה טענה מקוממת במיוחד: "המחוקק הביא בחשבון כי חיילים בשירות סדיר אינם מקבלים שכר ולעתים נאלצים להיעזר בהוריהם". נוסף לעובדה שהורים רבים אינם מסוגלים לפרנס את עצמם, הם עוד אמורים לסייע לבנם, שנדרש לפי חוק להקריב שלוש שנים מחייו, ולעתים את חייו עצמם, ללא כל תמורה.

נכון, המדינה פורסת בתשובתה את מדיניות הרווחה שמקיים הצבא לחיילים נזקקים (ת"ש, הלוואות, מענקים, הוועד למען החייל, הטבות לאחר השחרור), אבל נקודת המוצא היא שהשירות הוא ללא תמורה, ושהחייל מתבסס על סיוע מההורים, ובמקרה הטוב יותר על תרומות.

העיגון המשפטי של המדינה להדיפת העתירה הוא שדמי הקיום משולמים בכלל "לפנים משורת הדין". כלומר, אם חלה עליה חובה לשלם, אי אפשר לכפות זאת עליה בפסיקת בית משפט אלא רק בחוק.

עו"ד לורך זועם על עמדה זו: "היעדר זכות זו קיים מאז הקמת צה"ל ועוגן בפקודות מטכ"ל. תשלום זה כפוף לכללי המשפט המינהלי, ובכללם החובה לקבוע קריטריונים ברורים שלפיהם יחושב סכום דמי הקיום".

צה"ל משפר עמדות

הדבר המעניין הוא שצה"ל דווקא לא כופר בעיקרי העתירה. בתגובתו המשפטית הצבא אמנם מנסה להדוף אותה, אבל בפועל הוא דווקא משפר עמדות ומתקרב לעותרים ולחיילים, אם כי לא בקצב הרצוי. בדצמבר 2013 הודיע שר הביטחון על השוואת דמי הקיום לדמי הכלכלה המשולמים למשרתי שירות לאומי.

במרץ 2014 אישרה הכנסת בחוק את השוואת התנאים האלה בין חיילים למשרתי שירות לאומי.

אבל הפריצה הגדולה נשמעה בדיון בכנסת בשבוע שעבר, כשרמ"ח פרט אל"מ גיל בן שאול הצהיר: "יש כוונה לשדרג את דמי הקיום לחיילי החובה ובעצם להביא אותם, פחות או יותר, לעלות של הדברים הבסיסיים שהחייל צריך בשירות. אנחנו בהחלט מבינים שצריך לאפשר לחיילי החובה לשרת בצבא בלי לקחת כסף מהמשפחות שלהם. סל הרווחה שגיבשנו נע סביב 1,100 שקל לחייל. הסל הזה גובש, כמו שאמרתי, לפי הצריכה הסבירה של החיילים. עבודת המטה בעניין זה הסתיימה בצה"ל, והוצגה לרמטכ"ל, שגם אישר אותה".

דברים אלה הם רוח חדשה, הגיב לורך על כך בדיון בכנסת, אך באותה נשימה הטיל ספק אם הכוונה להעלות את שכר החיילים ל־1,100 שקל אכן תמומש. לורך לוחץ לניסוח שקוף של קריטריונים שמהם ייגזרו הצרכים האמיתיים של החייל, כדי שניתן יהיה לתמחרם בהתאם.

"דיבורים לחוד ומעשים לחוד", כתב לורך בעיקרי הטיעון שהגיש לקראת הדיון היום. "על אף הצהרותיו היפות של רמ"ח פרט בישיבה בכנסת, אין כיום שום קריטריון שניתן לו פומבי ובוודאי אין כזה המיושם בפועל".