נבחרת כחול, לבן, צהוב, אדום

קריאות "ישראל עולה" שנשמעו באצטדיון העירוני בחיפה היו קינוח נהדר למשחק כמעט מושלם של נבחרת ישראל - אולי בפעם הראשונה מאז 1999 שהנבחרת לא מאכזבת במאני טיים. הקהל היה נפלא באצטדיון נפלא ואצטדיון רמת גן, סוף סוף, הוא רק זיכרון רע.

ישראל מניעה כדור!

לישראל יש 9 נקודות אחרי שלושה משחקים - עניין תקדימי עבור הנבחרת. בפעם הראשונה אחרי הרבה מאוד שנים, ישראל ניצחה נבחרת בדירוג מעליה "כשהכסף על השולחן".

בפעם הראשונה אחרי הרבה זמן, הנבחרת מציגה כדורגל טוב ובטוח בעצמו. הנעת כדור, התקפה חדה ומתואמת ומנהיגים בכל אזור במגרש. אופיר מרציאנו בשער, איתן טיבי וטל בן חיים בהגנה, ביברס נאתכו בקישור וערן זהבי בקישור ההתקפי/התקפה. "מאז הונדורס (משחק הידידות בקיץ), אנחנו משחקים באותו הרכב", הסביר אלי גוטמן את התיאום והלכידות של הנבחרת.

FC תל אביב

אבל זה לא רק 5 משחקים שמשחקים ביחד שמייצרים כזאת אחדות. אלי גוטמן בנה קבוצה על שני צירים ראשיים. מכבי תל אביב (עומרי בן הרוש, איתן טיבי, שרן ייני, טל בן חיים החלוץ) וציר הפועל תל אביב שלו מפעם ומהעבר הלא רחוק (ביברס, גילי ורמוט ועומר דמארי) כשהחולייה המקשרת הוא שחקן המריבה - ערן זהבי. נבחרת צהוב, אדום, כחול, לבן.  

ההיכרות המוקדמת של השחקנים והגיבוש שלהם מהקבוצות נראה היטב במשחק מול בוסניה. שחקנים שמכירים היטב זה את זה הם שחקנים טובים יותר שמרכיבים קבוצות טובות יותר - זה מוכח מחקרית, סטטיסטית והיסטורית. הנבחרות הטובות בעולם מתבססות על שלד מקבוצה או שתיים - ולפעמיים זה על חשבון שחקנים מוכשרים יותר מהנמצאים על המגרש. זה הסיפור עם ליאור רפאלוב, שאולי בכושר עדיף משל גילי ורמוט אבל אין לו את אותה הכימיה עם צוות או שני צוותים ששיחקו יחדיו באותה קבוצה - 40-30 משחקים בעונה. במובן הזה, אלי גוטמן עשה בשכל וההתעקשות שלו על ורמוט קיבלה הצדקה במשחק.

העשור של מרציאנו

אופיר מרציאנו שוער נפלא שיכול, בהרבה מזל, למצוא מקום טוב באירופה ולעשות קריירה ארוכה של לפחות 10 שנים שם (לשוער גיל 25 זה התחלת הקריירה). גוף שרירי וגמיש על 1.93 מטר, מרציאנו הוא כל מה שצריך בשוער. הוא אפילו בעל משחק רגל משובח - בטח ביחס לעמיתיו הישראליים למקצוע. אבל אולי שווה דווקא למכבי תל אביב, שמתעקשת על שוערים זרים, ללכת על השוער האשדודי בכל הכוח ו"לפנות מקום" לעוד שחקן חיזוק בשדה. זה יעשה טוב גם לנבחרת.

9 נקודות אבל בתמונה הגדולה רק 3

לישראל יש 9 נקודות אבל בפועל מדובר על 3 נקודות בטבלה עם בוסניה, וויילס ובלגיה. גם זה מצוין, הרי בלגיה לא הצליחה לנצח את בוסניה וגם וויילס לא, אבל הדרך ליורו 2016 עוד ארוכה. משחקים רצופים מול ווילס ובלגיה יראו אם הנבחרת יכולה לחשוב כבר על צרפת. בינתיים זה נראה מצוין. ישראל בפול פוזישן והמינימום המתבקש כעת זה מקום שני.

איזה כיף זה אצטדיון נורמלי

אלי גוטמן בעצמו אמר שאחד מהאחראים להצגה של הנבחרת הישראלית זה הקהל הישראלי. הקהל היה קרוב למגרש ולאורך המשחק דחף את הנבחרת להציג כדורגל לא מפוחד - גם כשהבוסנים לחצו. זו היתה חוויה כל כך שונה מאצטדיון רמת גן המזעזע. בנוסף, ההתאחדות לכדורגל עשתה עבודה בהפעלת הספונסרים - חלוקת הדגלים של אלטשולר שחם, למשל, היתה דוגמה טובה להפעלה פשוטה עם ערך חיובי ביותר. הארגון של האירוע היה טוב מאוד והתחושה היא שטוב שההתאחדות לכדורגל מתעסקת ומתרכזת בניהול הנבחרת והאירועים שלה והותירה את הליגה הראשונה למינהלת הליגה.

כחול לבן אבל לא רשמי

וקצת ביקורת. בדרך למשחק, ברכבת, הקרון היה מלא באוהדי נבחרת ישראל. מכל יושבי הקרון היו רק שניים עם פריטים של נבחרת ישראל - שני צעיפים, שלא נראו כמו צעיפים רשמיים של הנבחרת. ברחבת האצטדיון בחיפה גם כן היו הרבה אוהדי נבחרת ישראל אבל היו יותר אוהדים בחולצת צ'לסי מאשר בחולצת נבחרת ישראל - למרות דוכן של אדידס, נותנת החסות של הנבחרת. אנשי השיווק של ההתאחדות לכדורגל צריכים לנצל את החודשים לקראת המשחק מול בלגיה כדי להציע לאוהדים מוצרי מרצ'נדייז רשמיים במבצעים. יש כאן הזדמנות עסקית מצוינת.