טיפול שורש: הצצה לתוכנית האחריות של מפעל תעשייה בפריפריה

"כל מי שמרחיב פעילות ייצור בארץ, צריך להסיר בפניו את הכובע. אלה השקעות גדולות שחוזרות על פני משך זמן ארוך", אומר רוני ארזי, מנכ"ל חברת ציוד השטח שורש. על אסם, שלאחרונה החליטה להעביר את מפעל הגלידות השכור שלה מקריית מלאכי למשכן קבע בערד, יש לו רק מילים טובות: "מגיע להם כל הכבוד גם על ההליכה לערד וגם על שהם מצהירים כי ימצאו פתרונות לעובדים מקריית מלאכי". שלא כמו אסם, שורש, שהמפעל שלה ממוקם בטירת כרמל, לא מקבלת מענקים או הטבות מהממשלה. האם ארזי היה שוקל מהלך דומה לזה שביצעה אסם? "זה דבר הגיוני לעשות מבחינה כלכלית, אבל זה לא על הפרק", הוא עונה. "לא ריאלי לחשוב שהעובדים שלנו שמגיעים מטירת כרמל ישנו את המגורים שלהם בעקבות המפעל".

ארזי, לשעבר מנכ"ל אמיליה פיתוח הציבורית, התמנה ב־2013 למנכ"ל שורש במקום יוקי גיל, שייסד וניהל את החברה מאז הפריצה שלה בשנות התשעים עם הסנדלים המפורסמים. ארזי הגיע למפעל בתקופה לא פשוטה: חלק גדול ממחזור המכירות של שורש בשנים האחרונות נבע ממכירות ציוד לצבא ארה"ב, וכשארה"ב צמצמה נוכחות בעיראק ואפגניסטן שורש ספגה ירידה בהכנסות. החברה מתמודדת כבר שנתיים עם הצורך להתייעל, שבמסגרתו איבדה כ־40 מתוך 200 עובדי המפעל (חלקם פרשו לגמלאות ולא הוחלפו, חלקם היו עובדים זמניים בפרויקט שהסתיים וחלקם פוטרו).

אבל לצד מהלכי ההתייעלות בחר ארזי להמשיך ביוזמות של גיל, ובהן תוכנית ייצור חשמל ממקור סולארי, תרומה לקהילה ואריזות אקולוגיות. הדוגמה של שורש מוכיחה כי גם תהליכים שמתחילים מסיבות אידיאולוגיות מוסיפים להתקיים משום שהם מייצרים ערך כלכלי אמיתי לחברה. כך למשל, העובדה ששורש מייצרת בישראל ולא במזרח נבעה מהחלטה אידיאולוגית, אבל אם היא היתה פוגעת ברווחיות, היא לא היתה ממשיכה להתקיים.

רוני ארזי | צילום: אוראל כהן

איך שומרים את הייצור בישראל?

שורש מייצרת 90% ממוצריה בישראל. כמו כל חברה תעשייתית בינונית, היא עומדת בפני דילמה: האם להמשיך לייצר בישראל או לעבור למדינות שבהן עלות השכר נמוכה יותר. מבחינה חברתית, ברור שעדיף שחברה כמו שורש תמשיך להעסיק עובדים בישראל, גם אם מדובר בהעסקה שהיא בשכר מינימום או קרובה לשכר מינימום - כלומר העסקה שאינה מאפשרת מחיה בכבוד בישראל של היום.

לפי ארזי, כיום החברה משלמת בממוצע כ־14 דולר לשעת עבודה. סכום זה כולל את כל העלויות הנלוות לחברה. בסין, אומר ארזי, היה משלם 10 דולר לשעה. כלומר, החיסכון הפוטנציאלי לחברה הוא כ־28.6% בעלויות השכר. חיסכון לא מבוטל, בוודאי לפעילות תעשייתית שפועלת בעולם של רווחיות נמוכה.

ארזי מסביר את ההחלטה להישאר בישראל קודם כל כאידיאולוגית. אבל עם כל הכבוד לאידיאולוגיה, שורש צריכה להתחרות בחברות בינלאומיות אחרות בשוק האאוטדור (מוצרי טיולים), חברות שכמעט קטגורית מייצרות במזרח את כל המוצרים שלהן.

למרות הפער בשכר בין ישראל למזרח, יש גם יתרונות תפעוליים חשובים לייצור מקומי. קשה לכמת אותם, אבל ברור לארזי שהם שווים לא מעט כסף: "רוב המכירות שלנו הן בישראל, וכשאתה מייצר בשוק היעד יש לזה יתרונות. במלאי למשל. תמיד מוצרים שנמכרים יהיו בחוסר, ומוצרים שלא נמכרים יהיו בעודף מלאי. בעצם תמיד חסר את מה שצריך. בישראל אם חסר לי מוצר מסוים אני יכול לספק מוצרים מהמפעל בתוך שבוע. אם הייתי עובד במזרח זה היה לוקח לי לפחות חודש ואפילו שלושה חודשים להביא מוצרים. ושלושה חודשים זה לאחר את כל העונה".

ערך נוסף הוא מכסים. "החברה מייצאת בעיקר למדינות המערב (שני שלישים ממכירות שורש הן ליצוא - ג"ק), ומישראל אין מכסים לארה"ב ואירופה. מבחינת חוקי סחר אנחנו המדינה ה־52 בארצות הברית. יש חוק שמחייב סוכנויות ממשל לקנות מיצרנים אמריקאים, ולפי החוק הזה מוצר שיוצר בישראל נחשב כאילו יוצר בארה"ב". לכן מכירת ציוד לצבא ארה"ב היא יתרון אדיר עבור החברה.

עובדים בפס הייצור במפעל שורש | צילום: זהר שחר

כמו כן, אומר ארזי, "אנחנו מייצרים מוצרים שהם לא קומודיטי. הם נמכרים תחת מותג ותחת קטגוריה של מוצרי פרימיום, אז עלות העבודה בתוך כלל העלויות היא לא משמעותית. כשמרכיב העבודה הוא 10% במוצר זה לא אסון. אנחנו מייצרים גם בווייטנאם וקמבודיה, אבל לפעמים על מחיר נמוך משלמים באיכות".

ארזי טוען שהדילמה של ייצור בישראל מתחדדת לא בגלל השכר לעובדים, אלא בגלל העלויות הנלוות: בתור יצואנית, נהנית חברת שורש משיעורי מס מופחת, אבל זו ההטבה היחידה שהיא מקבלת מהמדינה. "הבעיה היא לא בעלויות שעת עבודה, אלא בשכירות, בארנונה. אנחנו משלמים 700 אלף שקל בשנה ארנונה, והסכום הזה עלה בתוך שנתיים ב־20%. השירותים שאנחנו מקבלים מהרשות המקומית הם אפס. אנחנו משלמים לבד על פינוי אשפה. אין לנו שימוש בשירותי רווחה וחינוך. אנחנו משלמים קנס על עצם היותנו פה".

איך מייצרים מודל יציב של תרומות?

אחת הבעיות עם שוק התרומות היא התזזיתיות שלו. בשנים טובות, כשכל החברות מרוויחות וכל בעלי ההון מתעשרים, התרומות זורמות. אבל בתקופות קשות הברזים נסגרים.

בשורש הכניסו סעיף לתקנון החברה שמבטיח כי 5% מהרווח הנקי של החברה בכל שנה יילכו לפרויקטים בקהילה המיידית של החברה - טירת כרמל (אגב, 5% מהרווח הנקי הוא שיעור נדיב הרבה יותר משל כל החברות הציבוריות בתל אביב. ההמלצה של ארגון מעלה עבור חברות ציבוריות היא לתרום 1% מהרווח לפני מס, ומרבית החברות לא מגיעות אפילו לחצי מהשיעור הזה). אבל הרווח הנקי תנודתי משנה לשנה, ויש שנים שבהן הוא לא קיים בכלל. אז מה עושים? הפתרון של שורש היה להקים מערכת חשמל סולארי על גג המפעל. המערכת מייצרת חשמל נקי למפעל ממקורות מתחדשים, ובשורש לוקחים את התזרים העודף שנוצר מהמערכת ומקדישים אותו לתרומות. מדובר בכ־150 אלף שקל בשנה, סכום קבוע שמגיע בלי קשר למכירות הסנדלים של החברה. על הסכום הזה מתווספים אותם 5% מהרווח הנקי. הכספים הללו משמשים לסבסוד מעון בטירת כרמל, פרויקט הכשרת נערים על הרצף האוטיסטי לעבודה, ועסק חברתי בשם שומשום - שפועל בטירת כרמל מאז 2007, ומספק הכשרה קולינרית ומקומות עבודה בענף המזון לנוער בסיכון.

איך אורזים את המוצר?

נעליים וסנדלים בדרך כלל נמכרים בקופסת קרטון, והקופסה הזו בדרך כלל הופכת לזבל מיד לאחר השימוש. בשורש בחרו לשווק את הנעליים בפאוץ' רב־פעמי, קודם כל כי זה מתאים ללקוחות - מטיילים שרוצים לשמור את הסנדלים שלהם בתיק על הגב - אבל על הדרך הם מרוויחים עלויות לוגיסטיקה מופחתות.

האריזה של שורש אמנם יקרה יותר - אריזה רב־פעמית עולה 4 שקלים, לעומת קופסת קרטון שהיתה עולה שקל בודד - אבל היא תופסת פחות מקום, וזה אומר שבכל קרטון יכולה שורש להכניס יותר סנדלים, מה שלהערכת ארזי חוסך 1.2 שקל לסנדל בעלויות שילוח מקומיות ובינלאומיות. שורש חוסכת כך את ההיטל שהיתה צריכה לשלם אילו האריזות שלה היו נזרקות לפח. עם זאת, מדובר באגורות בודדות במקרה של קופסאות נעליים, ולא בעלות שיכולה להביא לידי ביטוי בחישוב עלויות האריזה. נשארנו עם פער של 1.8 שקל בין הפאוץ' לקופסת הקרטון, וארזי מצדיק את הפער הזה בערך שהוא מציע ללקוח, אשר מקבל מוצר רב־פעמי שמתאים לאופן השימוש בסנדל ולא סתם קופסת קרטון.