אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
אמא אמרה: "לאבא לא מסתכלים בעיניים, לא מתווכחים ולא שואלים למה" צילום: אוראל כהן

אמא אמרה: "לאבא לא מסתכלים בעיניים, לא מתווכחים ולא שואלים למה"

סמי מצלאוי, יו"ר ובעל שליטה בחברת הבנייה מצלאוי: "העירייה הציעה לאמא לפנות את הצריף. היא חתמה עם האצבע כי לא ידעה לקרוא, ובמקום דונם וחצי קיבלנו דירת 2 חדרים"

20.11.2014, 08:45 | דיאנה בחור ניר
"נולדתי בעיראק ועליתי לארץ עם המשפחה בגיל שנתיים. השתקענו באור יהודה וגרנו באוהל, עד שעברנו לצריף עץ של 40 מ"ר על פני דונם וחצי, שסביבו גינה שבה גידלנו ירקות ופירות. אני הייתי אחראי על הגינה והחיים היו מדהימים. חדר ההורים הופרד רק במחיצה של ארון בגדים, וכשאחיי התחתנו הם עברו לצריף קטן בחצר.

"אמא ג'ורג'יה היתה עקרת בית ואבא יעקב עבד בבניין. ממנו למדתי מה זה בטון, טיט וטיח. הוא היה מסוגל להרים שני שקי מלט וללכת איתם בלי קושי. המעמד שלו בבית היה של ראש משפחה עיראקית. אמא תמיד אמרה: 'לאבא לא מסתכלים בעיניים, לא מתווכחים איתו ולא שואלים למה'. בשנות השישים בניין היה התחום שבו נמצא הכסף הגדול. אבא אמר: 'מי שרוצה מעמד - לבנות ולהיבנות אפשר בתוך הבנייה'. בגיל 13 התחלתי לעבוד בבניין אחרי בית הספר, ובגיל 14 עברתי ללימודי ערב והפכתי לעוזר טפסן עם משכורת יפה של 6–7 לירות ליום.

1959. סמי מצלאוי (11, עומד) עם האם ג 1959. סמי מצלאוי (11, עומד) עם האם ג'ורג'יה, האב יעקב, האחים דליה (13), עופר (3) ומשה (שנה) ואחד האחיינים בגינת ביתם באור יהודה 1959. סמי מצלאוי (11, עומד) עם האם ג

"אמא לימדה אותי להתמודד עם קשיים. כשרציתי לשחק וביקשו ממני לסיים עבודות בגינה, אמא אמרה לי: 'קיבלת משימה? תגמור אותה. לא ניקית, אתה לא זז'. כשהתלוננתי היא אמרה: 'קשה לך היום כדי שמחר יהיה קל יותר'. כשהיה לי קשה להתעורר מוקדם לעבודה וביקשתי לישון עוד עשר דקות היא אמרה לי: 'אדם שרוצה שיכבדו אותו מגיע חמש דקות לפני הזמן'.

"אבא מת בגיל צעיר בפתאומיות מחסימה של עורק בלב. באותה שנה הגיעו מהעירייה להציע לה לפנות את הצריף תמורת דירה. אמא חתמה עם האצבע כי לא ידעה לקרוא, וחשבנו שנקבל מי יודע מה. בסוף תמורת דונם וחצי קיבלנו דירת שני חדרים של 54 מ"ר, רשומה על שם עמידר. היה צפוף, ולפעמים ישנו שני אחים במיטה. אמא הרגישה אשמה ואכלה את עצמה מבפנים בלי לדבר, אבל ידענו שקשה לה.

"כשבניתי לי בית בנווה מונוסון בניתי לאמא יחידה לידי, אבל היא מעולם לא הסכימה לעזוב את הדירה ההיא, עד מותה. היא אמרה: 'אני לא עוברת מכאן כי התרגלתי', אבל ידעתי שזה יותר מזה, שיש לה חשבון פתוח עם עצמה בקשר לדירה. האירוע הזה כיוון וחישל אותי. הבנתי שכאשר מכתיבים לך דברים, אתה יכול לקבל את ההפתעה של החיים שלך. כשהפכתי לקבלן, ואחר כך ליזם בתחום הפינוי־בינוי, תמיד העדפתי לתת יותר, גם כשידעתי שהמשפחה תסכים לפחות. כנראה זאת השריטה שלי".

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות