מחלקת טראומה לפעילי השוק

בקומה השלישית של משרדי רשות ני"ע ברחוב מונטיפיורי בתל אביב ניצבת דלת עץ ענקית המפרידה בין המסדרון הקטנטן לחדרי מחלקת החקירות והמודיעין של הרשות. עבור מאות פעילים בשוק ההון - מבעלי שליטה בחברות בורסאיות גדולות, דרך מנכ"לים, נושאי משרה ודירקטורים, ועד ברוקרים, יועצי השקעות ומתווכים בני"ע - מדובר בכניסה שסימנה את כמה מהימים הטראומטיים בחייהם.

כך לדוגמה סיפר נוחי דנקנר ביום החקירה השני ברשות לחוקר. "אמא שלי נמצאת עכשיו בבית חולים איכילוב, בטיפול נמרץ, היא בת 80. אתמול בבוקר, ב־6:35 זה היה, הייתי בשירותים והייתה דפיקה בדלת. אני הייתי בשירותים, ואישתי אורלי ירדה למטה. ואז היא דופקת לי בדלת ואומרת לי 'אתה צריך לצאת דחוף, צריכים אותך'. הייתי בטוח, איזה 2–3 דקות עד שיצאתי, שאמא שלי מתה. כשיצאתי וראיתי שזה חיפוש, צו חיפוש וחקירה של רשות ניירות ערך אמרתי 'ברוך השם איזו הקלה'".

בשנים האחרונות הפכה מחלקת החקירות של הרשות לאחד מגופי החקירות העסוקים ביותר בישראל, ובייחוד לאחד המתוחכמים והמרתקים שבהם. חוקרי הרשות, עורכי דין ורואי חשבון, חלקם יוצאי השב"כ, אימצו שיטות שפותחו בגופי ביטחון שונים והתאימו אותן לעבירות הכלכליות שתחת אחריותם - תרמיות בני"ע, שימוש במידע פנים, עבירות דיווח, ולעתים גם עבירות על חוק העונשין, כמו שוחד או מרמה והפרת אמונים בתאגיד.

עו"ד גיל דחוח: יש שומר ליד המעלית עם אקדח. שומר ליד כל חדר. הנחקר מלווה כל הזמן על ידי שומר. הוא מאבד את היכולת להחליט לאן הוא הולך"

את נקודת הכוח המרכזית של החוקרים מספקים הנחקרים עצמם. עבריין שנעצר לא מוטרד מהפגיעה בקריירה; איש שוק הון יודע שמעצר יכול לחסל אותו מקצועית. החוקרים מבינים זאת היטב ומתבייתים על האגו של הנחקר ומנצלים אותו: מפעילים מניפולציות פסיכולוגיות תוך שימוש בשקרים (בית המשפט העליון התיר להם לעשות כן), ובונים סיטואציות מלחיצות שמערערות את ביטחונם של הנחקרים, מעוררות בהם אי־ודאות ומטילות עליהם אימה - הכל כדי לחלוב מידע ולהגיע לשורש האמת.

"חקירה יוצרת תחושת השפלה נוראית", אומר עו"ד ירון ליפשס, לשעבר היועץ המשפטי של מחלקת החקירות ברשות וכיום פרקליט צווארון לבן במשרד רם כספי ושות' ומי שייצג, בין היתר, את ג'קי בן זקן ופרדי רובינסון שנחקרו ברשות.

עו"ד ירון ליפשס: הפלישה למרחב הפרטי נתפסת כהשפלה מוחלטת. רוב הנחקרים ברשות מגיעים מעמדות כוח, כאלה שרגילים לשלוט במה שקורה, ופתאום הם פיונים" | צילום: עמית שעל

"גם כשהיא מתנהלת בצורה הכי נעימה, החקירה היא יום שמתחיל בשש וחצי בבוקר כשהחוקרים דופקים בדלת ומסתיים מאוחר בלילה. החוקרים עורכים חיפוש בבית הנחקר, נכנסים לחדר השינה, לחדר הילדים, בודקים אפילו את המחשב של הילד. הפלישה למרחב הפרטי נתפסת כהשפלה מוחלטת. רוב הנחקרים ברשות מגיעים מעמדות כוח, כאלה שרגילים לשלוט במה שקורה, ופתאום הם פיונים".

"ליווי של שומר חמוש"

"המעצר לעיני המשפחה הוא טראומה קשה", אומר גם עו"ד אורי קינן המתמחה בעבירות צווארון לבן. לדבריו, ההלם והלחץ של החיפוש מלווה את הנחקרים ואת משפחתם שנים רבות. גם הנחקרים מודים בכך. "כשהתחילה החקירה בענייני, זה גרם לי ללילות בלי שינה", אמר בבית המשפט אבי קליינר, מנכ"ל עילדב לשעבר, שהורשע ביולי ב־165 עבירות של תרמית בני"ע וגניבה ונידון ל־18 חודשי מאסר. רעייתו דניאלה תיארה בעדותה את הרגע שבו הגיעו החוקרים לביתם. "זה היה 24 בדצמבר 2012", העידה. "יום שני. שעה שש בבוקר. מצלצלים באינטרקום. מאז אנחנו שוקלים לבטל את האינטרקום".

תחושת אי־הוודאות ואובדן השליטה רק מתעצמת כשהנחקרים מובאים המומים אל חדרי החקירה. "ברשות מביאים חברת שמירה, דבר שאין ברשויות אחרות כמו המשטרה", מספר עו"ד גיל דחוח, המתמחה בעבירות צווארון לבן. "יושבים שם שומרים בשכר שהרשות משלמת להם ליום חקירה. יש שומר ליד המעלית עם אקדח. שומר ליד כל חדר. הנחקר מלווה כל הזמן על ידי שומר. הוא מאבד את היכולת להחליט לאן הוא הולך". ר', שנחקר ברשות, מספר: "אתה מרגיש מבוהל. חושב, 'מה אני יכול לעשות?'. רק מלחשוב על המעצר פחדתי. אתה הולך לשירותים ומלווים אותך. החוקרים משחקים איתך. הבְּרוֹךְ הגדול זה החשש שיפרסמו את השם שלך".

מימין: נוחי דנקנר, פרדי רובינסון ואיתן אלדר. מבוגרי חדר החקירות של רשות ני"ע | צילום: אוראל כהן

בחדר החקירות מתנהל העימות הראשון, אחרי שלב סמוי של איסוף ראיות. החוקרים יודעים דברים שהנחקרים לא יודעים שהם יודעים עליהם. גם פערי המידע מוסיפים ללחץ על הנחקרים, והחשיפה המדורגת של המידע מסייעת לחוקרים לגרום לנחקר לספר גם את מה שעדיף להסתיר, מתוך חשש להיתפס בשקר.

לחשודים יש זכות להיוועץ בעורך דין, והחוקרים מעדכנים אותם על כך בתחילת החקירה, אבל לא כדי להקל עליהם. "הרבה פעמים החוקרים יפעלו בטקטיקה הפוכה", אומרת עו"ד גלית רוטנברג, שייצגה בין היתר את עד המדינה בפרשת הרצת מניות אי.די.בי אחזקות, עדי שלג: "הם יגידו לנחקר, 'אני חושד בך בעבירות כאלה וכאלה. אם תרצה, אתה יכול לפגוש עורך דין. אתה רוצה עכשיו עורך דין?'. הנחקר אומר 'כן', ואז מגיע עורך הדין, אבל הנחקר לא באמת יודע באיזה עניין חוקרים אותו. אחר כך, כשהנחקר יודע מה בדיוק חושדים שעשה ורוצה עורך דין שייעץ לו קונקרטית, אז אומרים לו, 'אבל כבר דיברת עם עורך דין'".

"לא שיחת בית קפה"

"זו לא שיחה בבית קפה", אומר ליפשס. "הנחקרים נמצאים בחדר החקירות כל היום. לבד. והחוקרים בכלל לא פראיירים. הם דומיננטיים. שולטים בחומר. עושים מניפולציות". המניפולציות חוקיות, אבל אכזריות. החוקרים יכולים, למשל, להניח על השולחן קלסרים עם הכיתוב "האזנות סתר" גם כשלא היו האזנות כאלה. במקרים אחרים אחד החוקרים מבצע כניסה דרמטית בעיצומה של החקירה עם "מידע על התפתחות מרעישה", או עם הכרזה שנחקר אחר כבר הודה וסיפר הכל. הדרמטיות והרגע של חשיפת המידע מתוזמנים היטב.

תרגיל כזה בוצע בחקירתו של רונן אביגדור, מנכ"ל מנורה מבטחים קרנות נאמנות לשעבר, שחשוד בקבלת שוחד. החוקר שתשאל את אביגדור קיבל שיחה שבה הודיעו לו שנמצאו ראיות המוכיחות שאביגדור קיבל כסף מזומן. האם המידע היה נכון? לא ברור. אביגדור, אגב, ביקש באותו רגע להפסיק את החקירה ולהתייעץ עם עורך דין.

החוקרים מנסים לא פעם לטעת בחשוד תחושה שהשיחה הופכת ל"אוף דה רקורד": החוקרים אומרים לא פעם "אני סוגר את ההקלטה", אבל בפועל התיעוד נמשך.

כדי לטעת בנחקר תחושה שמדובר בשיחה פרטית, החוקרים נוהגים לעתים לשוחח עם הנחקר מחוץ לחדר החקירות. בחקירתו של איתן אלדר, למשל, שמואשם בהרצת מניית מנופים פיננסים, החוקר עלה עם אלדר לעשן על גג הבניין והקליט את השיחה.

עו"ד רונן רוזנבלום, הפועל בתחום העבירות הכלכליות ושימש בעבר כקצין חקירות ביאחב"ל, מסביר שהתרגילים כפופים לאישור הממונה על החקירה, ובמקרים רגישים אף תלויים בדרג בכיר יותר. חוקיות תרגילי החקירה ותוצריהם נבחנים בבית המשפט, "נניח שהחשוד מושם בתא עם מדובב שמנסה לשכנע אותו להודות. זו פגיעה מהותית בזכות החשוד להיוועצות בעורך דין, וגם בזכותו לחיסיון מהפללה עצמית. תרגילים כאלה פסולים והראיות שהם מניבים אינן קבילות".

לדברי ליפשס, "בסוף החקירה הולכים בדרך כלל לבית המשפט (לשחרור בתנאים מגבילים - זש"ל ות"ג), והפועל היוצא זה הפרסום למחרת בכל העיתונים. זה מאוד מלחיץ". הלחץ הזה כבר הוביל בעבר למקרים קיצוניים. למשל י"מ, עובד בחברת תוכנה שנחקר ברשות ב־2013, שם קץ לחייו יום לאחר חקירתו.

"רצים סרטים בראש"

אם החקירה מלחיצה, התקופה שאחריה קשה לא פחות. "אין לך מושג מה יקרה כשזה יעבור לפרקליטות", אומר א', שנחקר בעבר ברשות. "יסגרו? יגישו כתב אישום? חוסר הוודאות משגע. אתה מתקשה להתרכז".

רוטנברג מסבירה ש"רק ביום שבו נזקקים לנחקר לעדות קוראים לו לרענון ועושים לו ג'סטה: 'הנה, סגרנו לך את התיק, עכשיו בוא תעיד בשבילנו'. זה יכול לקחת שנים. בינתיים התיק בסטטוס של 'המתנה'".

"אחרי החקירה, איך אפשר לחזור לחיים רגילים? זה צולב וזה שורף אותך", מספר ר'. "אתה נכנס למיטה עם סרטים בראש: 'מה אם יהיה משפט'. אתה מתחיל להיות פרנואיד. איבדתי את הביטחון הבסיסי שלי".

"לפעמים התיק נשאר פתוח שנים, ובינתיים הבן אדם רוצה להתמודד על תפקיד מסוים בחברה ציבורית, אבל אז הוא מתחיל לחשוב: 'רגע, אם אני עכשיו אתמנה לתפקיד הזה, ייצא איזה פרסום, דיווח לבורסה, כתבה בעיתון. פתאום ייזכרו בי ברשות, פתאום הם יגידו, 'רגע, הבחור הזה, במקום להוריד את הראש, הוא מעז להתמנות לזה. צריך לטפל בו'", אומר ליפשס. סטטיסטית, אגב, הסיכוי שחוקרי הרשות ימליצו לפרקליטות להעמיד לדין חשוד מרכזי הוא כמעט ודאי. לפי נתוני הרשות, בין 2009–2013 נחקרו 52 תיקים; ב־48 מתוכם (92%) ההכרעה היתה שיש ראיות לכאורה לביצוע עבירות. "אחד היתרונות שיש ברשות ואין במקומות אחרים, זה שמתמקדים בתיקים איכותיים שנבחרו מראש", אומר ליפשס.