ביקורת הופעה: ככה זה לאהוב אותו

בצהרי יום שישי האחרון אולם הזאפה בהרצליה התרוקן מכיסאות והתמלא בצעירים, מבוגרים, רוקרים, מרוקאים ופולנים שהתערבבו ברחבה. ברי סחרוף ועוד שמונה נגנים על הבמה - מי צריך יותר מזה?

ארבעת השירים הראשונים נגעו בים־תיכוני, ברוק ובדיסקו. הרומן של סחרוף עם טורקיה מולדתו ויוון כבר מזמן אינו רק פלרטוט, אלא השפעה גדולה על פועלו. הנוכחות של הגרוב הים־תיכוני גדולה לעתים מזו של הגיטרה האיקונית של סחרוף. והקהל מת על זה.

ברי סחרוף בזאפה | צילום: אוראל כהן

"חלליות" שבר את הרצף לכיוון רוק־פופי. "מונסון" זכה לעיבוד מורכב ונשבר לסולו סקסופון מרשים של אייל תלמודי, שהגיע למחוזות של ג'אז יהודי. הרבה מהשירים זכו לטוויסט: "בסוף של יום" קיבל פרשנות שנגעה בדאב, "עוד חוזר הניגון" הפך לגרובי. הלהקה - שתי גיטרות (לפעמים שלוש), בס, תופים, כלי הקשה ונשיפה, עוד חשמלי, קלידים וסמפלרים - פתחה אפשרויות חדשות ולא צפויות.

נקודת החולשה היתה בהתנגשות שבין המורכבות בעיבודים לבין המקצבים. המתופף, הפרקשניסט והסמפלריסט היו אחראים על הקצב - ועדיין כחצי מהשירים נותרו במחוזות הפשטניים של הדיסקו וההאוס ("אומצה אומצה"). בשירים כמו "ככה זה לאהוב אותך", "בסוף של יום", "כמה יוסי", "Ghost Can’t Run Away" ו"כלום זה לא סתם" הקצב הפשוט לקח את העיבודים המורכבים אחורה. המעריץ השרוף לשעבר שבי מעדיף את סחרוף יותר אפל מאשר שמח.

אפשר להישאר במשבצת המעריץ השרוף שציפה לחוויה נוסטלגית ולא הבין למה הפוגו הוחלף במחיאות כפיים, אבל זה יהיה פשטני מדי. ההופעה הקיפה את שלל המקומות שבהם סחרוף הותיר חותם בקריירה הענפה שלו: טורקי ויווני, אלקטרוני וגרובי, אקוסטי ועדין. תזכורת לרוקיסט קיבלנו ב"בואי הביתה" (הביצוע הטוב בהופעה), ב"רעש לבן" וב"אבק בנעליים". מספיק בשביל להתגעגע, ויותר ממספיק עבור הופעה מגוונת ועמוסה מול שלושה דורות של מעריצים.

ההופעה הבאה: 18 בדצמבר, אולטראסאונד, קיבוץ יגור.

דברים שנזכור:

1. "בואי הביתה": ככה אנחנו אוהבים אותך, ברי  כאוטי, מורכב וסוחף
2. הנגנים המוכשרים שיצרו סולואים משובחים וקטעי מעבר אבסטרקטיים
3. ומצד שני - אומצה אומצה