ישוחררו הכלכלנים

"הממשלה הגדולה נמצאת במיטה עם העסקים הגדולים". זה ההסבר של פרופ' לואיג'י זינגלס למצבו העגום של הקפיטליזם במערב. זינגלס, חסיד מושבע של השוק החופשי, חושב שמקור הקלקול אינו בקפיטליזם - כשלעצמו שיטה מוצלחת - אלא בגרסה הנוכחית שלו. באמצעות מסע ממוקד היטב של לחצים ושתדלנות, מסביר זינגלס, תאגידי הענק הצליחו להטות את כללי המשחק לטובתם, ולהשכיח מהמפקחים שבעצם מה שאמור לעמוד לנגד עיניהם הוא טובת הציבור. התוצאה המתקבלת היא "קפיטליזם של מקורבים", שרחוק מאוד מהעולם האידיאלי של היד הנעלמה. זה הניתוח שאותו שטח זינגלס בראיונות ל"כלכליסט" בשנתיים האחרונות. "האם זו אשמת הממשלה? האם זו אשמת העסקים? אני חושב ששניהם".

המציאות שבה רגולטורים ועסקים מתכרבלים יחד במיטה אחת חמימה מוכרת היטב לכלכלנים, ואפילו יש לה שם: שבי רגולטורי. למרבה הצער, אותם פקידים שאמורים לשרת את הציבור "נופלים בשבי", ומקדמים את האינטרסים של הגופים המסחריים שעליהם הם אמורים בכלל לפקח. זינגלס, פרופסור בבית הספר למינהל עסקים של אוניברסיטת שיקגו, מוקיע את המציאות הזו בקמפיין מכה גלים שהוא מנהל מאז המשבר של 2008 ואף זכה לתשבחות מראש הממשלה נתניהו - שמזוהה כמובן עם תמיכה בשווקים.

אלא שבשנה האחרונה זינגלס מפנה את חצי הביקורת אל הבית פנימה. אותם הכוחות שגורמים לרגולטורים ליפול בשבי האינטרסים העסקיים, יכולים לגרום גם לכלכלנים ליפול בשבי ולקדם את האינטרסים של העסקים הגדולים במסווה של מדע הכלכלה. מדוע לחשוב שזה לא יקרה? זו השאלה המאתגרת שאותה הוא מפנה אל עמיתיו במאמר שזכה להדים נרחבים. "למה כלכלנים באקדמיה חושבים שהרגולטורים הם בגדול שבויים, אבל לא מסוגלים לשאת את המחשבה שזה יכול לקרות למישהו מהם? האם הפעם אנחנו שונים?".

לא לעצבן את המעסיק

כשמדברים על שבי, חשוב להבהיר: אין הכוונה לשחיתות או לשוחד. מדובר במשהו יותר מתוחכם וסמוי. בעשורים האחרונים, אחרי שהכלכלן חתן פרס נובל ג'ורג' סטיגלר, מענקי אסכולת שיקגו, נתן את אות הפתיחה לניתוץ הדימוי "האידיאליסטי" של הרגולטורים, הכלכלנים עסוקים במיפוי עוד ועוד דרכים שבהן האינטרסים העסקיים משפיעים על הרגולציה.

זינגלס מספק טעימה מההסברים העיקריים לנפילת הרגולטורים בשבי. למשל, הוא מזכיר שרוב הציבור לא באמת מתעניין ברגולציה, וזה גם הגיוני: למי מאיתנו יש זמן וכוח להתעמק בתקנות רשות ניירות ערך או בחוקי תכנון ובנייה? אבל מי שכן מתעניינים אלה העסקים שמושפעים מהכללים. להם יש זמן, כוח וגם אינטרס. כך הם הופכים לקהל העיקרי של המפקחים. העסקים נותנים לרגולטורים פידבק, הם יכולים להביך את הרגולטור בטענה שהוא לא מבין את החומר (או שהוא "הזוי"), ובכלל, הם אלה שמלכתחילה מספקים לרגולטורים את המידע הדרוש. לבסוף גם רגולטורים חושבים על עתיד הקריירה שלהם, ובתור מומחים לתעשייה הגיוני מצדם לחשוב על התפקיד הבא בתחום. אבל בשביל זה צריך כמובן להיזהר לא לעצבן את המעסיק הפוטנציאלי.

כשחושבים על זה לרגע, טוען זינגלס, מבינים שכל אחד מהשיקולים האלה תקף גם לגבי כלכלנים. אמנם מאקרו־כלכלנים מתבססים על מידע פומבי, אבל יש לא מעט כלכלנים שהמחקר שלהם בנוי על נתונים שמעבירה אליהם התעשייה, ולכן יש להם אינטרס לשמור על קשרים טובים עם החברות. כמו הרגולטורים, גם במקרה של הכלכלנים קהל היעד נמצא לעתים קרובות בתעשייה שבה הם עוסקים (כמה מכם קראו מחקר על תגמול מנהלים לאחרונה?). וכמובן, בתעשייה יש עבודה: מושב בדירקטוריון, הסכם ייעוץ ואולי משרה של ממש. אפילו אם הכלכלנים בכלל לא מתעניינים בכסף, כותב זינגלס, החברות יכולות להפיל אותם בשבי: "מספיק לבעלי האינטרסים להציע להם השפעה ותהילה".

כדי להסביר את הטיעונים שלו, זינגלס נותן במאמר שלו דוגמה דמיונית של כלכלנית שמציעה צעדים חריפים להגבלת בנקים שגודלם מסכן את הכלכלה. אפשר לצפות, הוא כותב, שהכלכלנית הזאת תתויג כ"לא מציאותית", לא תוזמן לוועידות ואולי אף תתקשה לפרסם. במקרה או שלא במקרה, הדמות המובילה כיום במאבק לרפורמה במערכת הבנקאות היא פרופ' ענת אדמתי מאוניברסיטת סטנפורד, שאכן סיפרה בראיונות ל"כלכליסט" כיצד מומחים לבנקאות "שוכחים לפעמים לשאול שאלות פשוטות", וקבעה בפשטות: "למזלי, יש לי קביעות בסטנפורד, אז אני יכולה לדבר".

גם פרופ' בארי אייכנגרין, כלכלן נודע מאוניברסיטת ברקלי, הסביר ל"כלכליסט" שלהיות נון־קונפורמיסט זה עניין "יקר מבחינה אינטלקטואלית וגם מבחינה כספית". לפני המשבר, סיפר, "הקונפורמיסטים שכתבו על פלאי השוק הוזמנו לדבר בוועידות והתבקשו לייעץ לבנקי השקעות. זה היה חלק מהעניין".

במאמר שלו זינגלס מנסה למצוא עוד ראיות לשבי הכלכלנים. בין היתר הוא מראה כיצד מחקרים שמביעים עמדות ידידותיות לעסקים זוכים לתפוצה נרחבת יותר בספרות המקצועית - ומסיק ש"האסטרטגיה האופטימלית" לפרופסור צעיר שמנסה להשיג קביעות היא לכתוב מאמרים כאלה. הוא גם מנסה להראות מתאם בין עמדות של כלכלנים לבין הקרבה שלהם לעסקים. זינגלס עומד בראש היוזמה לשווקים גלובליים באוניברסיטת שיקגו, גוף שבין היתר מפיץ שאלונים שבועיים בקרב כלכלנים מובילים. באמצעות ניתוח השאלונים (ראו תרשים) הוא מצא שכלכלנים שיושבים בדירקטוריונים מגלים הבנה רבה יותר לנימוקים שמצדיקים שכר גבוה למנהלים.

לבייש כלכלנים בפומבי

מה לעשות? "אם יש קבוצה שרגישה לדימוי הציבורי שלה, זה אקדמאים", קובע זינגלס, ומציע לחבריו למקצוע לנסות לבייש בפומבי כלכלנים שמפגינים חוסר יושרה אינטלקטואלית למשל כאלה שמוכנים לשנות את עמדותיהם כאשר הם מתבקשים לשמש עדים מומחים מטעם תאגידים גדולים. עוד הוא מציע שינויים באופן שבו נערכים הפרסומים האקדמיים, וגם קורא להקמת מאגרי מידע שיהיו פתוחים לכל החוקרים. השערת השווקים היעילים, שמטילה בספק את הצידוק לעמלות שאותן גובים מנהלי ההשקעות, הוא מזכיר, הגיחה לאוויר העולם אחרי הקמת מרכז מחקר אקדמי למחירי ניירות ערך שהעניק גישה חופשית למידע.

אבל בעיקר זינגלס חושב שצריך לדבר על זה. כמו הרגולטורים, הוא מסכם, רוב הכלכלנים בוחרים את המקצוע שלהם מתוך רצון להפוך את העולם למקום טוב יותר. הם פשוט אינם ערים בהכרח ללחצים שמופעלים עליהם. "בסופו של דבר, התרופה החשובה ביותר היא מודעות לבעיה. אצל רוב הכלכלנים המודעות הזאת עדיין לא קיימת".