צילום: Jordan Bree Long
"הטכנולוגיה היא הבעיה של הדור הנוכחי"
זוג הורים שהתמכרו למשחקי וידיאו והרעיבו את בתם למוות עומדים במרכז סרטה הדוקומנטרי עטור השבחים של הבמאית ואלרי ויטאץ'. אף על פי שגם היא נהנית מיתרונות הקדמה, ויטאץ' מזהירה מפני "אסון למין האנושי"
"כשהייתי נערה בבית הספר ראינו את 'שואה' של קלוד לנצמן, וזה היה גדול עלינו. התגובה שלי לבמאי סרטים דוקומנטריים בני חמש שעות ומעלה היא: 'אם אתם לא יכולים לספר סיפור בשעה, אל תספרו אותו בכלל'. כשיש לך שעות של עדויות מצמררות מניצולי שואה ברור שאתה לא יכול להכניס הכל בשעה. עוד ועוד במאים מבינים היום שלא מדובר באגו המנופח שלהם, אלא בסרט שהצופים שלו ייתנו לו שלוש דקות בסמארטפון לפני שהם יעברו למשהו אחר, אם הוא לא יתפוס אותם".
בצד השני של הסמארטפון מדברת איתי ואלרי ויטאץ' מבית קפה הסמוך לביתה בברוקלין. ויטאץ', במאית קולנוע שביימה עד כה כמה סרטים קצרים שלא זכו להכרה (כמו "Me at the Zoo"), זכתה השנה בפרס הראשון בפסטיבל סאנדנס עבור סרטה "ילדה לא וירטואלית" ("Love Child" באנגלית). לפי כלי התקשורת, רשת HBO שילמה לוויטאץ' רבע מיליון דולר תמורת הקרנת הסרט. במדור הרכילות של "ניו יורק דיילי ניוז" זוכה לאחרונה הבמאית בת ה־37 לדיווחים פחות מקצועים, כשהיא מתוארת קורעת את העיר עם שלל גיבורי סצנה תורנים.
"ילדה לא וירטואלית" (זמין לצפייה ב־yes VOD), שעשה גלים ברחבי העולם, מתעד את סיפורה של משפחה דרום־קוריאנית - אב, אם ותינוקת בת שלושה חודשים שחיו באושר עד ליום שבו רכשו ההורים משחק וידיאו.
בדיוק כמו סם
ההורים התמכרו למשחק ושכחו להאכיל את בתם, והיא מתה כתוצאה מהרעבה. הם הועמדו למשפט על כמה סעיפי רשלנות, ובסופו הם זוכו מאשמת הזנחה לאחר שבית המשפט החליט שהם התמכרו שלא ברצונם למשחק ההרסני. האב נשלח לשנת מאסר בפועל והאם לא קיבלה עונש מאסר כלל.
"העובדה ששופט חכם ומשכיל החליט לזכות את בני הזוג מהזנחה משום שהסנגור הוכיח לו שההתמכרות של ההורים לא היתה באשמתם, ושאותה התמכרות היא כמו התמכרות לסם, היא מדהימה בעיניי", אומרת ויטאץ', "מבחינתי הוא אומר שלכל דור היו הקשיים שלו, וחלק מהבעיות של הדור הנוכחי הן ההסתגלות לקדמה הטכנולוגית. זה יכול להיות נפלא, אבל אם לא ניזהר זה יכול להיות גם משהו שיביא אסון לכל המין האנושי".
אסון למין האנושי לא נשמע מציאה.
"אתה יכול להירגע כי זה כנראה ייקח זמן. אני חושבת שיש כאן התנגשות אדירה בין תרבויות. אנשים בני 50 ומעלה לא מבינים איך רשת חברתית יכולה ליצור אינטימיות בין אנשים, וצעירים לא מבינים איך הזקנים האלה לא מבינים שגם ציוץ בטוויטר יכול להיות יצירת אמנות. וישנו דור הביניים, שבינתיים הוא עדיין הרוב, שמתלהבים מהמהפכה הטכנולוגית ומצד שני חוששים שהנכדים שלהם יילחמו מול רובוטים עצומים. ואני אומרת, בוא נעשה חיים עד שהם יבואו".
אמנות הניהול
ויטאץ' עובדת בימים אלה על סרטה הבא: תחקיר על סכנות הקרינה הרדיואקטיבית. מתברר שבכל שנה מוכפלת הכמות הממוצעת של קרינה שהאדם נחשף לה, ולדבריה יש שבטוחים שזה יביא לנגיף הבא, שהסרטן לעומתו ייראה כמו משחק ילדים. אף שהיא מרבה לעסוק בנזקי הטכנולוגיה, ויטאץ' גם מכירה ביתרונותיה.
"אחת הדרכים לעשות חיים, למשל, היא לשאול את הטכנולוגיה מה היא יכולה לעשות בשבילנו", היא אומרת. "במקום לשבת במרתף במשך ימים, אני עורכת את הסרטים שלי עם הלפטופ בסנטרל פארק. במקום לרוץ לפילנתרופים אני יכולה היום להשיג חלק מהמימון לסרטים שלי בהדסטארט. מצד שני, גם אני לפעמים מניחה את הסמארטפון מהיד אחרי שעות של שום דבר ונגעלת מעצמי. למזלי אני גרה בניו יורק, שבה בני אדם עדיין מתקשרים זה עם זה גם בלי מסכים".
אבל במאי קולנוע הם לא אלו שהמציאו את התקשורת באמצעות מסכים?
"אתה כנראה צודק. כל במאי רוצה שהצופים יראו את הסרטים שלו באולם גדול מול מסך ענק, אבל במציאות הם כנראה יראו אותם בסמארטפון. אני יודעת שאני חייבת לגרום לצופה להתחבר לסרט בדקה הראשונה, שאני צריכה שוטים קצרים ומעברים חדים. אני מבינה גם שבלי תואר במינהל עסקים אין לי סיכוי לשרוד כבמאית סרטים דוקומנטריים".
הקו משובש. אמרת מינהל עסקים?
"השמיעה שלך מעולה. אני פוגשת במאים שמשוכנעים שנפש האמן שלהם תביא להם ערימה של אוסקרים, ואני אומרת להם שגם אם הם סקורסזה החדש, העולם לא יידע מזה אם הם לא ינהלו את עצמם כמו שצריך. העולם שייך לגיקים ממינהל עסקים. לנצח אותם לא תצליח, אבל אתה מוזמן להצטרף אליהם".
לא התפרסמו תגובות לכתיבת תגובה