בין מייקל קאריק ללימור לבנת

מאז שהפסידה למנצ'סטר סיטי, מנצ'סטר יונייטד מנצחת בכל משחק בליגה למרות שמספר הפצועים גדל מדי משחק. אז מה קורה שם? חדי העין שמו לב שהסיבה לכך שמנצ'סטר יונייטד לפתע פתאום מועמדת לאליפות היא בחור גבוה בן 33 שעושה דברים פשוטים ונכונים ובשקט מרשים במרכז המגרש.

"דיברתי עם רובין ואן פרסי והוא אמר לי שהוא עושה את הריצות אבל אף אחד לא מוצא אותו עם מסירות", סיפר גארי נוויל, פרשן סקיי ספורטס ומגן מנצ'סטר יונייטד לשעבר. "אבל קאריק מוצא את ואן פרסי, רואה את הריצות לעומק שלו וזה פותח את המשחק ומקדם את הקבוצה. מנצ'סטר יונייטד היתה צריכה את זה".

אבל לא צריך פרשנים כדי להבליט את חשיבתו שלו קאריק.

מאז שמייקל קאריק חזר מפציעה לקישור הקבוצה, מנצ'סטר יונייטד נמצאת במקום הראשון בליגה במספר מסירות למשחק (605.5), במקום הראשון במספר מסירות קצרות למשחק (535.8), במקום הראשון בדיוק (87.9%) ובמקום הראשון בהחזקת כדור (63.8%). קאריק, בלי רעש וצלצולים, בלי פוזה מיותרת, בלי תאקלים שמעיפים שחקנים ובלי צעקות על חבריו לקבוצה, עושה את מה שלואי ואן חאל המאמן מבקש - למסור ולפתוח זוויות במגרש - ומוסיף לקבוצה ביטחון שקט ומנהיגות שהיתה חסרה בלעדיו. וזה מוכח סטטיסטית.

איזה מזל שיש נתונים שיכולים לסייע בציור התמונה המלאה.

בפוליטיקה, לצערנו, הנתונים אינם ברורים כשמש. ולכן קשה יותר לשפוט את פועלה של שרת הספורט היוצאת, לימור לבנת.

השרה היתה פעילה בכמה תחומים - לזכותה יאמר שהיא העלתה את המודעות לספורט נשים והצורך בייצוג נשי באגודות הספורט ובכלל. היא העבירה לא מעט תקציבים לתחום הנשים בספורט. היא גם עשתה הרבה מאוד פעולות, בעיקר בתחומים שיספקו כותרות (מה שנקרא פופוליזם) - מאבק לא מוצלח בוועד האולימפי הבינלאומי שיזכיר את חללי מינכן בטקס האולימפי, "הקמת בתי ספר לכדורגל של ברצלונה ברחבי הארץ" (תוכנית שלא צלחה), העברת כספים לארגוני אוהדים (לא ממש יצא לפועל), מלחמה בהתאחדות לכדורגל שהצליחה באופן חלקי, שימוש בטוטו ככלי להפעלת לחץ (לבנת נתנה כוח עצום לטוטו), רפורמה בהכשרת המאמנים (שסופגת ביקורות רבות ממאמנים ואנשי מקצוע), "קוד אתי" (שגם סופג ביקורות לא מעטות), תוכנית "פרחי ספורט" (שכן - סופגת המון ביקורות), המועצה למניעת אלימות בספורט (שעובדת "מצוין"), הקמת רשות לנהיגה ספורטיבית (עניין מיותר לחלוטין על פי כל מי שעוסק בספורט מוטורי), "פיתוח ומיצוב העיר אילת כעיר ספורט" (הצלחה באופן חלקי), המועצה הלאומית לספורט (שנפגשה מספר פעמים בודד בשנים האחרונות), "שבוע הספורט" (שהשתתפו בו 300,000 איש על פי משרד הספורט), ועדות מכאן ועד הודעה חדשה, מסיבות עיתונאים רבות וזכורות ועד ועוד.

אין ספק שלבנת פעלה במספר תחומים אבל זה נעשה ביעילות שכאמור קשה לאמוד. ולמרות הפעלתנות החיובית והפחות החיובית והרעש הרב, התמונה הזכורה ביותר מכהונתה כשרת ספורט (מכהנת מ-2009 וכיהנה מ-2003 עד 2006), היא קפיצתה המבישה לפודיום עליו עמד גל פרידמן, הזוכה הישראלי במדליית הזהב האולימפית.

זה חרב הפפיות של הפופוליזם. לפעמיים היא מסתירה את כל הדברים הטובים שנעשו.

חבל שאי אפשר למדוד פוליטיקאים כמו שחקנים. אז אפשר היה לדעת אם הם עושים את העבודה כמו שצריך.

אגב, בשורה התחתונה תחתונה לימור לבנת הצליחה להעביר כספים לא מעטים לספורט ולארגוני ספורט אבל על פי נתונים של משרד הספורט בעצמו, אחרי כמעט עשור במשרד הספורט, לימור לבנת עוזבת את הספורט הישראלי כשפחות נמ-2% מהאזרחים בישראל הם ספורטאים פעילים (בהשוואה ל-20% עד 40% במדינות מערביות). מספר הספורטאיות עדיין נמוך ביותר ביחס למדינות אחרות בעולם ותדמית הספורט לא השתנתה לטובה. האם אתם הרגשתם אצלכם שסביבכם חיה ובועטת תרבות ספורט אחרת? אולי ככה, עם תחושה אישית, ניתן יהיה לשפוט את לימור לבנת.