אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
נ"ב: אני אוהב אותך

נ"ב: אני אוהב אותך

רגע לפני שהאמנות של כתיבת מכתבי אהבה נבלעת בחור השחור הדיגיטלי של "ערה?", מוזיאון כתבי היד בפריז מציע הצצה אינטימית למילות האהבה של גדולי הכותבים הצרפתים

16.12.2014, 08:53 | שגיא גרין

מתילד שוכבת במיטת חולייה. זה אחרי ניסיון ההתאבדות שלה שלא צלח. לחדר נכנס ברנאר, המקור לכל אסונותיה. עכשיו הוא מתקין לה את מכשיר הרדיו־טייפ, כדי שתוכל לשמוע חדשות. הוא שמח שהיא מתעניינת במה שקורה בעולם, אבל היא אומרת לו שרק לשירים היא מאזינה "כי הם אומרים את האמת, וככל שהם טיפשיים יותר כך הם נכונים יותר. אז בעצם הם לא טיפשיים. מה הם אומרים? הם אומרים 'אל תעזבי אותי', 'היעדרך הרס את חיי' או 'בלעדייך אני בית ריק', 'תני לי להיהפך לצל־צלך' או 'בלי אהבה אינך שווה כלום'".

זיכרון השיחה בין מתילד לברנאר, או בין פאני ארדן לז'ראר דפרדייה שגילמו אותם ב"האשה ממול" הנפלא של פרנסואה טריפו, עלה בעת הביקור בתערוכת מכתבי האהבה שמוצגת עתה במוזיאון למכתבים וכתבי יד בפריז. ראשית, כי לעתים אפילו למקרא מכתביהם של גדולי הכותבים - פלובר, סארטר, בארדו, סטנדל, פרוור, קוקטו, סאנד ופיאף, אם להזכיר כמה מבין יותר מ־130 מכתבים - אתה באמת אומר לעצמך: ככל שהם טיפשיים יותר כך הם נכונים יותר; ושנית, בגלל ז'אק ברל, שחדי העין הבחינו ששניים מהמשפטים שמצטטת מתילד הם מתוך שיר שלו (ה־שיר שלו, "Nes Me Quitte Pas"). גם ברל, איך לא, מיוצג בתערוכה, אבל עם שיר אחר: הדף המקורי שעליו כתב את "שיר האוהבים הזקנים" (ובעברית "אהבה בת 20").

נפולאון בונפרט כתב לז נפולאון בונפרט כתב לז'וזפין דה בוארנה ב-1795 נפולאון בונפרט כתב לז

"מיו דולצ "מיו דולצ'ה אמור. הצלחת לנוח? חשבת עליי רק פעמיים! אני שולח לך שלוש נשיקות: אחת על לבך, אחת על פיך, אחת על עינייך", כתב נפוליאון "מיו דולצ

זה מוזיאון קטן: בלי טורים המוניים, בלי המולה, בלי דחיפות, ועם תערוכה התפורה על פי מידותיו של אדם. הוא מצוי בשדרת סן־ז'רמן־דה־פרה ברובע השישי, פסיעות אחדות מקפה דה־פלור, שממנו נהג ז'אן־פול סארטר לשלוח את מכתבי החיזור והנאפופים שלו לבחורות שצעירות ממנו בעשר, עשרים או שלושים שנה, בעידודה או לפחות ידיעתה של סימון דה־בובואר (גם המכתבים הללו מוצגים לראווה בתערוכה). הכניסה למוזיאון צנועה, דרך שביל כמעט נסתר - ובכלל, כל המוזיאון, שחוגג עשור להיווסדו, משדר צניעות, בוודאי לעומת האוצרות הגנוזים בו.

על הקירות לוחות המציגים את קורותיהם ונסיבות פגישתם של זוג הנאהבים. בוויטרינות: הדוקומנטים, ההוכחות והראיות. עדות לגמרי־לא־אילמת לאהבה, או מה שנותר ממנה. קחו למשל את מכתבו של הסופר והמשורר ליאון בלוי לאהובתו ז'אן מולבק. בשבת אחת הוא כותב לה: "ז'אנט הקטנה והנערצת שלי; אין לי מה לומר לך, מלבד זה שאני אוהב אותך". ואז, למרות הצהרתו התמציתית (שהעניקה את הכותרת לתערוכה) הוא ממשיך: "אני אוהב אותך ברכות אינסופית. הייתי רוצה להיות מסוגל לקרוע את לבי מתוך חזי ולהעניק לך אותו. אני משתגע מאהבה אלייך. אני נושק לעינייך היפות, לפיך, למצחך. אני מעריץ אותך ואיני חי אלא למענך. נשמה יקרה שלי, אהובתי. איני מעביר שעה מבלי לחשוב עלייך, מבלי לערוג אלייך בכל כוחי. גרמת לכך שכל הטעם לחיי מתרכז רק בך, מלאכי המתוק... הו, יקירתי, התקווה שלי, המקלט שלי, השלווה שלי, האידיאל שלי. את יפה בעיניי, את מתוקה. את טובה מאוד ואני אהיה מאושר לסבול למענך. אני רוצה להעניק לך את חיי ואת ייסורי העינויים שלי. הייתי רוצה לנשק את רגלייך, רגלייך האהובות ללא גבול, שעייפו מלצעוד לקראתי, ואני בוכה בכותבי לך זאת, מלאכי הנערץ, אהובתי האחת והיחידה. שלך, ליאון".

נוגע ללב? קורע לב? פתטי? גם וגם וגם. ככה זה באהבה: המרחק בין דרמה למלודרמה תמיד קרוב מדי. לעתים, כמו בדוגמה הזאת, עולה מהמכתבים רגש שמערבב נואשות עם בנאליות. ולעתים עולה התחושה של סוד שנגלה לפניך. בתערוכה הזאת יש בפירוש חדירה לתחום הפרט, וגם לקח על החיים והתהילה: אנשים כותבים לבני ובנות זוגם - החוקיים והבלתי חוקיים - את הדברים האינטימיים, הסודיים והכואבים ביותר; הם לא מניחים שאדם אחר יעיין בכתובים, אבל כעבור כמה עשורים הדברים מוצגים לעין כל. אי אפשר להכחיש: תחושת המציצנות היא אחד הדברים המהנים והמרגשים בתערוכה הזאת, הדורשת גם את הפעלת הדמיון. אתה קורא מילים על דף ומתוכן משווה בנפשך את הדרמות, את התשוקות, את שיברונות הלב שגרמו להן להיכתב.

התערוכה מעלה כמובן גם מחשבות נוגות על גורלו של מכתב האהבה במאה ה־21: מה יעשה האוצר שיבקש להציג תערוכה כזו בעוד 20 או 50 שנה? איך יצליח לאתר את המילים החמות (והקרות, והפוצעות) שעדיין נמסרות בין אוהבים, אך נבלעות בתוך החור השחור הדיגיטלי הענק? ומה הוא ימצא שם, אחרי הכל? יש חשש שכל מילות הכיבושין שהרכיבו את מכתבי האהבה, על אלפי הניואנסים שבהן, הצטמקו היום ל־50 גוונים של "עֵרה?".

אבל למה להיתפס למחשבות נוגות על עתיד מעורפל כשאפשר להיתלות בעבר שכתוב שחור על גבי לבן? אולי כדאי להתחיל באחד הזוגות המפורסמים בהיסטוריה: הוא איש צבא קורסיקאי; היא, מבוגרת ממנו בשש שנים, בחורה קריאולית מהאי מרטיניק, בתו של מגדל סוכר. בפברואר 1798 כותב נפוליאון בונפרט לז'וזפין שלו: "חשבת שאני לא אוהב אותך!!! אבל למה? אה! גברתי, השתניתי כל כך! הייתי חייב להשתנות! איך זה שרגש כה עמוק מכוון אל נשמה כה טהורה? אני עדיין נדהם מאותו רגש שמיד בקומי משיב אותי חזרה, בלא היסוסים ובלא טינה, למרגלותייך... חשבת עליי רק פעמיים!! אני שולח לך שלוש נשיקות: אחת על לבך, אחת על פיך, אחת על עינייך". ב־9 במרץ 1796 מתקיים טקס הנישואים האזרחי של הזוג.

ליאון בלוי כתב לז ליאון בלוי כתב לז'אן מולבק | צילום: איי אף פי ליאון בלוי כתב לז

"ז "ז'אנט הקטנה והנערצת שלי, אין לי מה לומר מלבד זה שאני אוהב אותך. אני אוהב אותך ברכות אינסופית. קיבלתי עתה את מכתבך, והייתי רוצה להיות מסוגל לקרוע את לבי מתוך חזי ולהעניק לך אותו", כתב ליאון בלוי "ז

בניגוד לתשפוכת רגשית זו, המחזאי, המשורר והסופר אלפרד דה־מיסה מסתפק בקצרנות. נראה שהוא מתאושש יפה מהרומן שניהל עם ז'ורז' סאנד, כי ביום שישי אחד של 1839 הוא שולח מכתב אל קרולין ז'ובר, סופרת הנשואה לאדם אחר. הוא נגמר כך: "הנה מה שקרה לי: J.S.A.F.D.V" (ראשי תיבות של Je Suis Amoureaux Fou de Vous, אני משתגע מאהבה אלייך)". ז'ובר נענית לחיזורו הטלגרפי, הם נקשרים לנצח. או כמו שתיארה זאת היא באחד ממכתביה: "זה היה רגש שאין לו מילים".

נדמה כי ז'ובר צודקת. איך נותנים מילים לרגש הזה, שאין לתאר אותו? פעמים רבות, כך עולה מן המוצגים בתערוכה, מכתבי האהבה חוברו כמוצא אחרון, כשהמרחק הפיזי או מכשולים אחרים - בעל קנאי, אשה שקוראת תיגר על השיטה הצרפתית של חוקית פלוס פילגש, משטר שלא רוצה בטובתך - אילצו את הנאהבים להשתמש בעט כדי להעביר את אשר על לבם. רומֵן גארי בן ה־23, למשל, כותב ב־1937 מכתב געגועים לאהובת נעוריו קריסטל קריילנד, שעברה להתגורר בגרמניה: "אשה קטנה שלי, אני מדוכא. הלילה אני מאוהב בך עד אימה. אני רוצה לומר לך כל מיני דברי אהבה. אבל את לא כאן... אני אוהב אותך כל כך עד שאני רוצה לשתות אותך ולאכול אותך, וללבוש אותך, ולעטות אותך על צווארי כצעיף, ועל ידיי ככפפות, ועל אצבעותיי כטבעות". אחר כך מותיר גארי שלוש שורות ריקות, ובתחתיתן הוא רק מסביר: "זה ארוטי מדי".

   

אנטואן דה סנט-אכזופרי כתב לאלמונית ב-1944 אנטואן דה סנט-אכזופרי כתב לאלמונית ב-1944 אנטואן דה סנט-אכזופרי כתב לאלמונית ב-1944

שנה אחר כך, ב־14 באפריל 1938, במכתב נוסף לקריילנד, הוא מסיר מעט את מחסום הצניעות. הוא מביע געגועים אליה, אל גופה "שאותו אני רואה כאילו שכבת עתה לצדי, כאילו אני עדיין מלטף אותו, בכל מקום, ילדונת, בכל מקום, בשפתיי, בשיניי, באצבעותיי". גארי מבקש לאשש כאן את טיב אהבתם: "אם את ואני זה באמת זה, או שזה משהו אחר... את זוכרת שאם אני אוהב אותך כאשה, זה גם משום שאני אוהב אותך כמו גבר".

בסוף, כידוע, גארי היה גבר של נשים רבות. אחת המפורסמות שבהן היא השחקנית האמריקאית ג'ין סיברג, גיבורת "עד כלות הנשימה" של גודאר, סמל של תקופה. לצד מכתביו של גארי מוצג בתערוכה מסמך מצמרר, שיר אהבה מדצמבר 1974 שהפנתה סיברג אל הגבר ששוכב לצדה. בניגוד למכתביו מלאי התשוקה של גארי, כאן לא פורץ שום רגש, להפך. רק מבט קר וצונן, נטול אשליות, על סוג היחסים השורר בין שני אנשים החולקים מיטה אחת: "הגבר הזה שישן לצדי!/ שמתעלם מתשוקותיי הנסתרות/ שמכיר טוב מאוד את צרכיי". האם השיר הזה מנבא את הבאות, את הלך הרוח שהוביל את סיברג באוגוסט 1979 לבלוע מנת יתר של כדורי הרגעה במושב האחורי של מכוניתה ברובע ה־16? שנה אחרי שסיברג התאבדה שם קץ לחייו גם הגבר ההוא שלה, רומן גארי.

"וזה לא כל כך מנומס שלא טלפנת ולא באת לראות אותי. כי אני איני שוכח שאני רוצה..". כתב אנטואן דה סנט-אכזופרי "וזה לא כל כך מנומס שלא טלפנת ולא באת לראות אותי. כי אני איני שוכח שאני רוצה..". כתב אנטואן דה סנט-אכזופרי "וזה לא כל כך מנומס שלא טלפנת ולא באת לראות אותי. כי אני איני שוכח שאני רוצה..". כתב אנטואן דה סנט-אכזופרי

באופן הפוך מגארי ישנו מאהב שנמצא רחוק, אבל קרוב, שכן איתרע מזלו והוא נמצא בחו"ל שלא בטובתו: ויקטור הוגו, מחבר "עלובי החיים" ואולי המבקר החריף ביותר של החברה והמשטר הצרפתי בתקופתו, לא סכר את פיו והביע התנגדות להפיכה שחולל נפוליאון השלישי בדצמבר 1851. זה עלה לו בשלוש שנות הרחקה מהמולדת: הקיסר החדש שלח אותו ואת משפחתו לגלות זמנית באי ג'רזי. אל המשפחה המורחבת הצטרפה פילגשו הנאמנה של הוגו ז'ולייט דרואה. בפתקה שהוא מגניב אליה ומוצגת בתערוכה הוא כותב לה משפט אחד ויחיד: "היכן שאת, אין גלות".

לא כל הפילגשים שמחות. אפילו מי שאינן פילגשים. קיר אחד בתערוכה מוקדש למכתבי פרידה: חלקם שוברי לב, חלקם מעוררי חמלה, ואחד מהם אכזרי במידה יוצאת דופן. בדצמבר 1815 כותבת אנג'לה פייטרגורה לסופר המהולל סטנדל: "אתה מתנהג אליי בכזה אופן שאיני רוחשת עוד כלפיך לא אהבה ולא ידידות. מרגע זה אנחנו בגדר מתים אחד בעבור השני!". בראש המכתב מציין סטנדל בדיו אדום: "עולָה 4,000 פרנק. יותר מכל רקדנית רגילה ב־200 פרנק לחודש".

ז ז'ולייט דרואה כתבה לוויקטור הוגו ב-1853 | צילום: אימג'בנק, Gettyimages ז

"אני מאד כועסת עליך חמוד שלי, כי נעלמת כמו גנב או כמו גבר שלא אוהב, שזה היינו הך. בלי לתת לי שהות לנשק אותך ולומר לך להתראות" כתבה ז "אני מאד כועסת עליך חמוד שלי, כי נעלמת כמו גנב או כמו גבר שלא אוהב, שזה היינו הך. בלי לתת לי שהות לנשק אותך ולומר לך להתראות" כתבה ז'ולייט דרואה "אני מאד כועסת עליך חמוד שלי, כי נעלמת כמו גנב או כמו גבר שלא אוהב, שזה היינו הך. בלי לתת לי שהות לנשק אותך ולומר לך להתראות" כתבה ז

 

סטנדל מת בעיני פייטרגורה והיא בעיניו. זה לא המקרה של אנטואן דה סנט־אכזופרי: בין אפריל 1943 למאי 1944 שולח הטייס הסופר סדרה של מכתבים אל קצינת רפואה נשואה המשרתת בצבא צרפת החופשית, שאותה פגש על הרכבת שהובילה אותם יחד מאוראן לאלג'יר, ושזהותה לא ידועה עד היום. את דבריו אליה הוא שם בפיו של לא אחר מאשר גיבור הספר שהביא לו את התהילה, הנסיך הקטן בכבודו ובעצמו. בסדרה של מכתבים מאוירים להפליא, שכאילו היו דפים מהספר שפרסם בניו יורק רק חודשים אחדים קודם לכן, אומר לה בין השאר הנסיך הקטן, שנראה ישוב על הכוכב הקטן שלו: "סליחה! כתבתי לחברה ששכחה ממני לגמרי...", ועונה לו הציפור שנראית ישובה לצדו: "אז המכתב הזה שלך, גמרת אותו או לא! אני צריכה להעביר אותו עכשיו...". ומשיב הנסיך הקטן (שעתה הוא גם קצת הנסיך הנרגן): "וזה לא כל כך מנומס שלא טלפנת ולא באת לראות אותי. כי אני איני שוכח שאני רוצה...".

תארו לעצמכם: אשה מקבלת מכתבי חיזור ישירות מפיו של הנסיך הקטן ואינה נענית לו. אפילו כשהוא כותב לה במכתב אחר מוכה יגון: "אין היום נסיך קטן, ולעולם לא יהיה. הנסיך הקטן מת", שכמו מנבא את הבאות. כי שבועות אחדים אחר כך, ב־31 ביולי 1944, נעלם המטוס של מחבר מכתבי האהבה הללו. ואנטואן דה סנט־אכזופרי מת, ומקום קבורתו לא נודע במשך עשרות שנים. וגם האהבה מתה.

 

עוד שתי תערוכות קטנות בפריז

 

ממש בסמוך למוזיאון המכתבים, בין בוטיקים של מעצבים ומעדניות יוקרה, שוכן עוד מוזיאון קטן המוקדש ליצירותיו של האמן המודרני ארסטיד מאיול. בתערוכה מתחלפת המוצגת בו כעת אפשר למצוא תככים, ניאופים, מזימות, רציחות וגם אמנות. התערוכה, בשלושה אולמות בלבד, מציגה דיוקנאות של בני משפחת בורג'ה, ששלטו בפוליטיקה האיטלקית ובאפיפיורות במאות ה־14 וה־15, ודיוקנאות של בני תקופתם כמו מקיאוולי וסבונרולה. כן מוצגות יצירות מאמנות הרנסנס שפרחה תחת פטרונותם של בני בורג'ה, ובהן ציורים של דה וינצ'י, מיכאלאנג'לו, רפאל, בליני ועוד.

הדי סלימאן, המעצב הראשי של בית האופנה סאן לורן (ובעבר מעצב בגדי הגברים של דיור), מסתובב בעולם עם מצלמה. מי יסרב להתייצב לפני העדשה שלו? התוצאה היא "סוניק", תערוכה שעיקרה פורטרטים בשחור־לבן של הגיבורים שבעי הקרבות של הרוק כמו לו ריד, איימי וויינהאוס, קית ריצ'רד, קורטני לאב ובריאן ווילסון; ולצדם תמונות מסצנת האינדי של בריטניה וקליפורניה. התערוכה מוצגת בבית הקרן על שם איב סאן לורן ופייר ברז'ה בן זוגו, שהיו אספנים ומצנטים של אמנות - בבניין נאה, בסמוך לגשר אלמה המהודר.

תגיות