צילום: תומי הרפז
"אפשר היה להסתפק בבד מירושלים, אבל אני רציתי בד מדמשק“
רקמות כסף בטכניקה יהודית נשכחת וחרוזי קרמיקה בעבודת יד משנות השבעים. שרון טל, שזכתה בפרס המעצב המבטיח לשנת 2014, מחיה את מותג משכית הוותיק ובדרך יוצרת הוט קוטור ישראלי
לידתה של קולקציה:
"בכל קולקציה אני מחפשת משהו שקשור במשכית של פעם, השראה מעולם האמנות וגם משהו עכשווי ומודרני", אומרת שרון טל. ההשראה לקולקציית החורף הנוכחי מקורה בשיתוף פעולה בין אמנית הקרמיקה בתיה סרנגה למשכית, שבמסגרתו יצרה סרנגה עבור המותג בסוף שנות השבעים חרוזי קרמיקה בעבודת יד שנחרזו לשרשראות צבעוניות. על לוח ההשראה בכניסה לסטודיו תלויים תמונות של ציורים של מארק רותקו, צילומי עלי כותרת של פרחים וצילומים של עבודות הקרמיקה הללו. "לפני כחצי שנה הופיע בסטודיו בנה של סרנגה, שמתה לפני כ־13 שנה, ובידו קופסה גדולה. שנים רבות אחרי מותה הוא נכנס לסטודיו של אמו ומצא קופסה שעליה כתוב 'למשכית'. בתוכה היו עבודות קרמיקה של סרנגה שיוצרו עבור סיכות ושרשראות למשכית. כשנודע לו כי בית האופנה הוקם שוב החליט לסגור מעגל והביא לנו את החבילה. הדברים שעשתה, שילובי הצבעים העשירים שנוצרו משילוב שכבות שונות, עוררו בי השראה והזכירו לי את שדות הצבע בציורים של מארק רותקו".
מורשת ומחירים בלירות:
ההיסטוריה ניכרת כבר בכניסה לבית משכית החדש בבית היפהפה במושבה האמריקאית הגרמנית בתל אביב. כשעוברים את מפתן הדלת נגלים לעין תמונתה של המייסדת רות דיין והסבר על מותג העילית שהקימה ב־1956 מתוך שאיפה ליצירת הזדמנויות תעסוקה לעולים החדשים של העת ההיא בתחומי היצירה ועבודות היד. לצדם תלויים איורי הדגמים שעוצבו בידי המעצבים השונים, ועליהם פיסות בד קטנות מהבד ששימש לתפירת הדגם וציון מחירו בלירות. בצדו האחר של החדר תלוי קולאז' מרתק המורכב מתמונות של פריטים איקוניים של משכית וצילומי קולקציות בשחור־לבן.
"רציתי להמשיך מהמקום שמשכית עצרה בו, בסוף שנות השבעים, כשרות ופיני (לייטרסדורף, המעצבת הראשית - ע"מ) עזבו", מספרת טל. "אבל נתקלנו בהרבה בעיות. התעשייה אינה קיימת עוד - מפעלים, ייצור, תופרות, רקמה, צביעה. ואז רות אמרה לי: במשך 40 שנה של משכית התחלפו קווים ומעצבים, אבל מה שהיה קבוע זה ההקפדה על איכות וייחודיות. ואת זה לקחתי איתי".
רות דיין:
"בהתחלה היינו נפגשות לצורכי מחקר ופיתוח של משכית ארבע פעמים בשבוע. היינו נוסעות בארץ ובעולם למצוא אנשים בעלי התמחויות וכדי לשמוע את הסיפורים שלה. כבעלת טעם טוב ועין חדה רות מאוד פעילה בעבודה בסטודיו, היא מגיעה הרבה, רואה את הדגמים, עוקבת אחר התפתחות הקולקציות ומייעצת. היא מעורבת בתהליכים ומדברת על זה הרבה".
הצוות:
בסטודיו הקטן בקומה השנייה של הבית עובדים שמונה אנשים, ובהם בנוסף לטל, ובעלה ניר טל המשמש מנכ"ל, גם מנהלת הסטודיו - תדמיתנית ותופרת שעלתה מרוסיה לפני כ־25 שנה, שם למדה הנדסת הבגד במשך שמונה שנים - ועוד שתי תופרות: צעירה שעלתה מרוסיה לפני ארבע שנים ואחראית על עבודות היד, ואסיסטנטית בוגרת שנקר. בקיץ האחרון היתוספו לצוות המצומצם שתי סטז'ריות שבאו לכאן מפריז מתוך רצון לעשות עלייה. על משכית הן שמעו בצרפת, ובאו להתמחות בסטודיו לתקופה קצרה. “ולא, המלחמה לא מנעה מהן לבוא לכאן ולהתאהב במקום”, אומרת טל בחיוך. בפברואר תצטרף שוב מישהי מפריז להתמחות של חמישה חודשים.
על מעילים ואנשים:
הקולקציה הראשונה של טל למשכית היתה קולקציית הומאז' של 25 פריטים בהשראת דגמים איקוניים של משכית שהחייתה מחדש. אז גם אמרה כי בכל קולקציה ייבחרו שני דגמים מארכיב המותג שיעוצבו שוב בגרסאות שונות מעט. מעיל המדבר המפורסם שעיצבה פיני לייטרסדורף ב־1955 ומעיל הביצה המיתולוגי חוזרים גם בקולקציה החדשה לחורף הקרוב בפרשנות חדשה, מבדי צמר וקשמיר איכותיים עם גימורי עור וחיבורים ידניים. בצדם בחרה טל העונה להחיות גם שמלת משי עתירת בד.
משי מדמשק:
שמלות ערב, גלביות, ז'קטים ומעילים, מכנסיים ועוד פריטים קלאסיים ואלגנטיים, מקצתם עשירים בעבודות יד, רקמות ייחודיות ואלמנטים מקוריים של סרנגה. "בקולקציה החדשה יש חלקי מתכת שצבועים באמייל בעבודת יד בהשראת עבודתה של סרנגה. כל חרוז הוא אחר, ויש אלפי חרוזים", אומרת טל. "בנוסף ישנן עבודות הקרמיקה של סרנגה, שעשינו מהן כפתורים, סיכות לדש הבגד, צמידים ושרשראות, כל פריט יחיד במינו או מיוצר במהדורה מוגבלת".
הבדים טבעיים - צמר, קשמיר, משי מצויר בעבודת יד, כותנה, שיפון ועור. טל נוסעת פעמיים בשנה לתערוכת הבדים היוקרתית Vision Premiere בפריז ובוחרת בדים. "בקולקציה הראשונה", היא מספרת, "הבאנו בד במיוחד מדמשק, כי בימי משכית עבדו המון עם דמשק וייבאו משם משי וכותנה. אפשר למצוא בירושלים בדים, אבל היה לי חשוב לנסות להשיג בדים מאותם מקומות. יצרתי קשר דרך מכר של רות שבן דודו חי שם ומנהל את מפעל הבדים שאביו הוריש לו ושבעבר סיפק בדים למשכית. הזמנתי ממנו בד בהזמנה מיוחדת בצבעוניות וברוחב הרצויים, ותפרנו ממנו חצאיות ושמלות".
רוקמים עלי כותרת:
בולטות במיוחד בקולקציה הרקמות שנעשות בעבודת יד ייחודית, והתוצאה נראית כמו תכשיט ממש. "מה שמנחה אותנו", אומרת טל, "זה לפתח את הרקמות, לרקום אותן כאן, ולא לקנות מוכנות שרואים בכל מקום. הן נעשות בהשראת הרקמה המקורית של משכית, שהיא הבסיס מבחינה טכנית. למשל, הרקמה התימנית שהפכנו לרקמת אז'ור - פרימה של הבד וחיבורו מחדש על ידי רקמה תוך שילוב מתכות וחוטים, או רקמת סאטן שנרקמת בחוט משי (שבעבר רקמו בנצרת) ובה יצרנו עלי כותרת שצוירו ונרקמו בהשראת חלקי הקרמיקה של בתיה".
טכניקת הטליתות:
אוסף שמלות הכלה של משכית מיוצר בהזמנה בלבד. אלה לא שמלות קצפת גרנדיוזיות אלא להפך, שמלות מסוגננות שהפרטים המושקעים בהן - רקמות רחבות מסולסלות, והגזרות נטולות היומרה אך המדויקות בפשטותן - הם שעושים את ההבדל. טל מיישמת כאן טכניקה שיושמה בעבר בטליתות. "פעם היו רוקמים בחוטי כסף בעטרה של הטלית כמתנת בר מצווה או חתונה. הטליתות הללו עברו בירושה מדור לדור. היום כבר לא עושים זאת בכלל. פניתי להרבה יצרני טליתות ואיש לא ידע להראות לי את הטכניקה". טל ביקרה במוזיאון ישראל במחלקה ללבוש יהודי, שם ישנן הרבה טליתות רקומות בעבודת יד מפעם. "מוקרן שם סרט שעשה יוסף גרינוולד ובו הוא מסביר את טכניקת הרקמה כפי שלמד מסבתא שלו, שהורישה לו את הכרית והסלילים המקוריים. צפיתי בסרט, דיברתי איתו ולמדתי את השיטה. אחר כך לימדתי את האנשים פה. מובן שאנו רוקמים כיום בחוט מתכת בצבע כסף, ומשתמשים אמנם באורנמנטיקה יהודית, אבל מעודכנת על פי הפרשנות שלנו".
העתיד פתוח:
שנתיים של מחקר מעמיק ופגישות ארוכות בין טל לדיין הובילו להחייאת המותג. טל מגדירה את הסיבוב השני "שילוב בין חדש לישן, בין העבר העשיר של משכית למודרניזם, בין טכנולוגיות לאמנות, בין אופנה עדכנית לאופנה ישראלית בעלת ייחוד ועיצוב אותנטי". בעתיד טל רואה את משכית "בינלאומית, כמו בעבר. אבל", היא מוסיפה, "זה ייקח זמן. אנחנו רוצים לעשות את זה נכון, לבסס קהל יעד, לקוחות ויכולות ייצור. ליצור מותג חזק".
לא התפרסמו תגובות לכתיבת תגובה