חבר מביא חבר, גרסת העליון 1948

1. ממנדט למדינה

יצירת מערכת משפט חדשה

בבית המשפט העליון המנדטורי כיהן רק שופט יהודי אחד, ודווקא הוא לא זכה להמשיך לבית המשפט העליון של מדינת ישראל. סיפור הדחתו של השופט גד פרומקין הוא המרכזי בספר החדש "משפט, יצרים ופוליטיקה" (הוצאת סטימצקי) של חוקר ההיסטוריה המשפטית ד"ר נתן ברון, שעוסק בשופטים ובמשפטנים בסוף ימי המנדט ובראשית ימי המדינה. המעבר בין השלטון הבריטי לשלטון ישראל ב־1948 חייב הקמה של מנגנון ממשלתי למדינה החדשה. במסגרת ההיערכות הוקמה "המועצה המשפטית", שאחת ממשימותיה היתה לארגן את המערכת. המשימה שהוטלה על מזכיר המועצה עו"ד חיים כהן היתה לחבר רשימה של כל השופטים היהודים שפעלו במערכת המנדטורית, ולצרף לכל שם גם הערכה של השופט כדי שניתן יהיה לשקול את התאמתו להמשיך בתפקיד גם במדינת ישראל.

2. המשוב הראשון

הערכות ל־23 מועמדים

לימים הפך כהן לאחד הגדולים שבשופטי ישראל, אך גדולתו בהחלט לא נוצקה במשימה זו, שהניבה את "המסמך החסוי", רשימה שברוח ימים אלה ניתן לכנותה "משוב השופטים הראשון". המסמך הועבר לשר המשפטים פנחס רוזנבליט (רוזן), שנדרש להקים את ביהמ"ש העליון, ושימש לסילוק השופט פרומקין, המועמד הטבעי לעליון החדש. פרומקין סולק לטובת עו"ד משה זמורה, שהיה "ידידו בנפש ושותפו בפירמה" של השר רוזן.

המסמך כלל הערות על 23 שופטים. על פרומקין נכתב: "בעל ותק גדול. מרננים אחריו מבחינת היושר והשפעות אחרות. לא רצוי להעבירו למדינה היהודית". לימים הסביר כהן: "אצלנו כתוב שאם מרננים אחר אדם, אין ממנים אותו לשופט ולא צריך להוכיח כלום. אגב, הרינונים האלה קיימים עד היום". על שופט אחר, ירמיהו צוקרמן, נכתב: "שלילי מכל הבחינות. מקבל שוחד". פרומקין וצוקרמן הם שני השופטים היחידים במסמך שלא שובצו במערכת הישראלית. מכיוון שטיב הרינונים על פרומקין לא הובהר כמו במקרה של צוקרמן, ניתן להסיק שהמוקד בעניינו לא היה חשד לשוחד, אלא הרחקתו מבית המשפט העליון. המסמך, כותב ברון, היה "ניסיון להשפיע מסיבות אינטרסנטיות על עיצוב מערכת השיפוט הישראלית", והוא אף מסיק ש"חיים כהן נוצל כמכשיר למגמה זו". כהן, במכתב לברון שמופיע בספר, מסביר: "לא יכולנו שלא לגלות לממונים את העובדה ש'מרננים' אחריו. אילו עשינו כן, היינו מועלים בתפקידנו. במתכוון לא פירשנו מה ומי 'הרינונים' לפרטיהם, כדי לא לעורר רושם כאילו בדקנו אותם ומצאנו להם סימוכין".

נתן ברון. תיעוד של "רינונים" | צילום: שאול גולן

3. שופטים "משלנו"

בירור לחשוד כרביזיוניסט

לבסוף הוקם העליון בהרכב של חמישה: זמורה, מנחם דונקלבלום, שמחה אסף, יצחק אולשן ושניאור זלמן חשין. לחשין, אביו של מישאל, מוקדש פרק שמספר איך "נחשד" כרביזיוניסט ונקרא לשיחת בירור אצל היועץ המשפטי לממשלה. בעקבות הבירור כתב חשין מכתב נרגש שבו התנער מכל זיקה פוליטית, אך האפיזודה טלטלה אותו, ואף פגעה בבריאותו.

חשין הותיר אחריו כמה פסקי דין מכוננים, בהם קבלת עתירתו של ד"ר ישראל אלדד (שייב), מיוצאי מחתרת לח"י, נגד ראש הממשלה בן־גוריון שביקש לפסול אותו מלעבוד במערכת החינוך. "אם דעותיו של אדם פסולות, דמו אינו מותר", כתב חשין, "ואין נועלים בפניו שערי פרנסה, ואין יורדים לחייו". ברון מסכם את הפרשה בהשערה שכאשר כתב השופט חשין את המילים הללו, עמדו לנגד עיניו הבירורים שהיו מנת חלקו בדרך למינויו.