כרוניקה של מחדל ממשלתי

1. מחדל גמור. זו השורה התחתונה הזועקת לשמיים אחרי עיון מחודש במסמכים, בפרוטוקולים, בהחלטות הממשלה, בהחלטות המשרדים השונים, בדו"חות, בשיחות עם פקידים רבים במשרדי הממשלה ובראיונות שחלקם נתנו לתקשורת בשנים האחרונות בנושא הגז.

מה שקרה פה בשנים האחרונות בתחום הזה, שהתנקז השבוע לכדי החלטה דרמטית אחת של הממונה על ההגבלים העסקיים, הוא מחדל מוחלט של כל גורמי הממשלה שקשורים לזה, והם רבים מאוד. את מחיר המחדל הזה כולנו משלמים – במחירים גבוהים ממה שהם יכולים להיות, בתעריפי חשמל גבוהים מדי, בהכנסות ממסים נמוכות ממה שהן יכולות להיות, ובמשק פחות צומח ממה שהוא היה יכול להיות.

עוזי לנדאו | צילום: מירו ממן

בלי קשר לשאלה האם ההחלטה שקיבל הממונה על ההגבלים העסקיים מועילה או מזיקה למשק, ובלי קשר לשאלת העיתוי שלה או לשאלה למה לקח כל כך הרבה זמן לקבל את ההחלטה הזו, הממשלה התרשלה בשנים האחרונות באחד התחומים הכלכליים החשובים ביותר ובעל הפוטנציאל הגדול ביותר לצמיחה כלכלית בשנים הקרובות. מהשיחות שניהל "כלכליסט" ביממה האחרונה כדי להבין מדוע נוצר המחדל הזה עולה תשובה עגומה וחדה אחת – כי לאף אחד לא היה מספיק אכפת. אז הנה הצצה לתוך הקרביים פנימה: כך נראית כרוניקה של מחדל ממשלתי, שלב אחרי שלב. עיקר המחדל הזה הוא בשנתיים ומשהו האחרונות – מספטמבר 2012 ועד עתה.

2. לפני חמש שנים, בינואר 2009, עלה בעל ההון יצחק תשובה לשידור ברדיו, וסיפר על תגלית הגז תמר, שתשרת את כל ישראל. הרבה קרה מאז, אבל זו היתה נקודת הזינוק שהכניסה את כל המערכות לתזזית הגז.

שנה לאחר מכן, באפריל 2010, הקים שר האוצר דאז יובל שטייניץ את ועדת ששינסקי הראשונה, לאחר שהשתכנע שמדיניות המס לא מתאימה למדינה שנמצאו בה מרבצי גז גדולים. זו היתה נקודת הפתיחה לקרבות האדירים בין קבוצת תשובה ונובל אנרג'י לבין הממשלה, שהסתיימו שנה שלמה לאחר מכן, לאחר שוועדת ששינסקי פירסמה את המלצותיה, הממשלה אישרה אותן ולבסוף גם הכנסת. בדרך בעלי ההון קיבלו כל מיני הקלות, אבל זה כבר סיפור ידוע.

העניין הוא שהממשלה חשבה שמבחינתה העסק נגמר שם. אבל הוא לא, רחוק מזה. האסימון הזה היה צריך ליפול לממשלה עוד קודם לכן, בפברואר 2011, אחרי שהממשל במצרים נפל פתאום וצינור הגז המצרי פוצץ בפעם הראשונה. המחשבה אז היתה שאולי זה עניין זמני, אבל הצינור פוצץ עוד שש פעמים בהמשך, כשהפיצוץ האחרון אירע בנובמבר 2011 ולאחריו הזרמת הגז לא חודשה עוד. באותו הרגע, קבוצת תשובה ונובל אנרג'י הפכו, בפועל, להיות מונופול גז בישראל.

היחידים שלהם נפל אסימון זה היו הממונה על ההגבלים העסקיים, פרופ' דיויד גילה, שבאוקטובר 2011 הכריז על שותפות הגז כמונופול, והחל תהליך של בדיקה אם מונופול זה מפר את חוק ההגבלים העסקיים; ושר התשתיות דאז עוזי לנדאו, שהקים את ועדת צמח כדי לקבוע מדיניות לאומית שתחליט מה ייעשה עם כל הגז הזה. כמה חודשים קודם לכן משרד התשתיות גם פנה למשרד האוצר וביקש לבדוק אם צריך לפקח על מחירי הגז עקב המצב החדש שנוצר במשק אחרי היעלמות הגז המצרי.

בזמן שגילה המשיך בשימוע, שנמשך עד מאי 2012, ועדת צמח ישבה על המדוכה ופרסמה המלצות סופיות בספטמבר 2012. וזו היתה הנקודה שבה המחדל הגדול התחיל.

3. מהרגע שוועדת צמח הגישה את ההמלצות שלה – שהמליצו בעיקר כמה גז יש לאפשר לשותפות הגז לייצא לחו"ל בשביל שיוכלו לחתום על חוזים ולקבל מימון מהבנקים לפתח את מאגר לווייתן – ועד שהממשלה דנה בהמלצות האלה חלפה כמעט שנה שלמה. רק ביוני 2013, בשיאה של התנגדות ציבורית עזה, הממשלה אימצה את החלטות ועדת צמח, תוך כמה שינויים, וסוף סוף עשתה משהו.

זה היה מעט מדי ומאוחר מדי. ולמעשה, המחדל רק החריף בנקודה הזו. עיון מדוקדק בהחלטת הממשלה מיוני 2013, בה מאשרת את המלצות ועדת צמח על היקף יצוא הגז מישראל, מגלה כי באותה נשימה הממשלה קיבלה עוד שלוש החלטות לא פחות חשובות.

ההחלטה הראשונה היתה להקים צוות במשרד האוצר שיסגור פרצת מיסוי שנשארה בחוק ששינסקי, בשביל למנוע משותפות הגז לחמוק מתשלום המס המלא. הממשלה הגדירה למשרד האוצר להביא תיקון לחוק בשביל למנוע את המצב הזה תוך ארבעה חודשים. בפועל, זה לקח למשרד האוצר עשרה חודשים עד שהגיש את ההמלצות שלו במרץ 2014, ועוד חצי שנה שלמה עד שההמלצות האלה הפכו להצעת חוק שהובאה לאישור ועדת שרים לענייני חקיקה. היא עוד רחוקה מלהגיע לכנסת ולהפוך לחוק. אבל זה עוד מילא.

המחדל הגדול טמון בשתי החלטות נוספות, ובאי ביצוען. הראשונה, החלטת הממשלה להקים ועדה להסרת חסמים, בראשות מנכ"ל משרד ראש הממשלה ומנכ"ל משרד התשתיות (ששינה בינתיים שמו למשרד האנרגיה והמים), ובהשתתפות הממונה על התקציבים ומנכ"ל משרד הכלכ לה. הוועדה היתה אמורה לקדם הסרת חסמים בתחום תשתיות הגז.

מבדיקת "כלכליסט" אתמול עם גורמים שנכחו בישיבות הוועדה עולה כי הדיונים שניהלה לא היו בתחומי המדיניות הרחבה אלא בנושאים קונקרטיים יותר, ושבכל מקרה לא קיבלה החלטות מהותיות. בוועדה עצמה אומרים כי היא תרמה לתהליך אישור תוכנית המתאר הארצית שתאפשר הקמת מתקן קליטת הגז בחוף ישראל. החסמים הרגולטוריים שמונעים מהרגולטורים לעבוד אחד עם השני בשביל לקבל את ההחלטות הגדולות באמת – מה עושים עם המונופול שנוצר, איך מכניסים שחקנים נוספים לענף הזה, איך מביאים לכאן עוד משקיעים, האם יש לפקח על מחירים או לא ואם כן אז איך – בשאלות כאלה ודומות להן הוועדה הזו לא נגעה.

4. מי שאולי אמור היה לעשות זאת הוא צוות אחר שהיה צריך לקום מכוח אותה החלטת ממשלה, על ידי משרד האנרגיה, משרד ראש הממשלה, הכלכלה, אגף התקציבים באוצר, משרד המשפטים ומינהל התכנון במשרד הפנים כדי להגדיר מעורבות ממשלתית נכונה לפיתוח הענף. על הצוות היה להגיש תוכנית לממשלה עד דצמבר 2013ֿ, בדיוק לפני שנה מהיום.

מבדיקת "כלכליסט" אתמול עולה תמונה מדהימה: הצוות מעולם לא הוקם, וממילא לא גיבש שום תוכנית ולא הגיש אותה. יתר על כן, במשרד האנרגיה הופתעו לשמוע כי היו צריכים להקים צוות כזה, והשיבו כי נקטו בפעולות שונות בתחום פיתוח המשק בלי קשר לצוות. גם באוצר הופתעו לשמוע על צוות זה. במשרד המשפטים השיבו כי יש להפנות את השאלה למשרד האנרגיה.

בקיצור, לאף אחד לא היה אכפת, לכן לא גובשה תוכנית לאומית לפיתוח משק הגז, למרות שהוא זה שאמור להצמיח את המשק, להוזיל את תעריפי החשמל והמים, לגרום לירידת מחירים בשאר מוצרים ולהגדיל את הכנסות הממשלה ממסים. לאיש זה לא נראה מספיק חשוב בכדי לקדם את הנושא.

בינתיים, דיויד גילה הבין שהוא לבד במערכה. הממשלה לא עושה דבר והוא לבדו צריך לקבל החלטה שהוא לא אוהב, וגם חוטף עליה ביקורת בתקשורת, ולאפשר למונופול על הנייר להפוך למונופול בפועל שיחזיק את משק האנרגיה כולו בצוואר בעשורים הקרובים. זו בדיוק ההחלטה שסירב לקבל, כפי שהודיע השבוע, תוך ששולח לממשלה קריאת השכמה מהדהדת, קריאה שהושמעה לפחות שנתיים מאוחר מדי.