ביקורת תיאטרון: "גורודיש", התיאטרון הקאמרי

התיאטרון הקאמרי מעלה מחדש את המחזה שכתב וביים הלל מיטלפונקט בהשתתפות נתן דטנר, אלון דהן, אוהד שחר, יובל סגל, עידו מוסרי, מוטי כץ, תמר שם אור, עדנה בלילוס, יגאל זקס, אבי טרמין ועוד.

דבר המבקרת: זה סיפור עלייתו ונפילתו של האלוף שמואל גונן (גורודיש), משיא התהילה וההערצה אחרי הניצחון במלחמת ששת הימים ועד לתבוסה אחרי מסקנות ועדת אגרנט על מלחמת יום הכיפורים והגלות באפריקה.

המחזה על חייו ומותו של הגיבור הטרגי, השריונר הכוחני שהפך את הטרטור לטרור ושפקודיו פחדו מפניו, הוא גם סיפורה של מדינת ישראל, שסבלה מחטא היוהרה שאפיין את מנהיגיה ב־1973.

מדובר באחד המחזות הטובים והחשובים של מיטלפונקט, המאסטרו של כתיבת המחזות ההיסטוריים הישראליים. "גורודיש האיש, בדומה לאותה המלחמה, הוא המשל. הנמשל הוא אנחנו כיחידים וכחברה: מהו באמת העולם שאנחנו בונים לבנינו אחרינו?", הוא כותב במאמר המרתק בתוכנייה.

נתן דטנר כגורודיש. גס רוח, אך גם מעורר חמלה ורחמים

מיטלפונקט יצר הצגה מצוינת על כל מרכיביה התיאטרוניים: התפאורה הנפלאה של רוני תורן, התופים הרועמים וצלילי האקורדיון המרטיטים של אורי וידיסלבסקי והתאורה של אבי־יונה בואנו (במבי) שמשלימה את תמונת הבמה עם התלבושות של אורנה סמורגונסקי. כל אלה הם בסיס תומך (מאוד) לצוות השחקנים המצוין, שכל אחד מהם ראוי לשבח.

דהן נפלא ומרגש כאפשטיין, שמלווה את גורודיש לכל אורך הדרך, סגל נהדר כפרידמן החייל המת, ובלילוס כמו נלקחה מהטרגדיה היוונית בדמות הנביא העיוור שלדבריו מיוחסת חשיבות רבה. בראשם ניצב דטנר, שמוסיף תפקיד גדול לרזומה שלו ומעצב את דמותו של גורודיש בכישרון רב: גס רוח ומטיל אימה וחרדה, אך גם מעורר חמלה ורחמים.

שורה תחתונה: מחזאות ישראלית במיטבה.