גברים בעבודה: טוב ששיא הקיץ

לפני המון חורפים קראתי מודעה על רשת מוצרי ספורט שתצפה בשלג את המדשאה בסנטרל פארק ותחלק לכל דורש, ובחינם, ציוד סקי לניסיון של חצי שעה. מי יכול לסרב? השמש האירה פנים לשמים הכחולים, אבל אין מראה מתעתע מזה - הימים הכי קרים בניו יורק הם אלה שטופי השמש החורפית.

מתברר שלא הייתי היחיד שקרא את המודעה, כי אלפי חובבי סקי בחינם שעטו לעבר הפארק. אחרי שעתיים ומשהו בתור, תחת שמש אופטית בלבד, הייתי מוכן להישבע שאצבעות רגליי חוברו להן יחדיו לגוש קפוא שהלך ואיבד תחושה מרגע לרגע, וגם האוזניים נפרדו לשלום מהגולגולת והפכו ליישות עצמאית. נטשתי. מקופל אגו דידיתי אל מקור החום הקרוב (פיצרייה), כדי למלא את גופי בקלוריות מחממות ובלתי ספורטיביות בעליל.

וראו זה פלא: על אף שבקוטב הדרומי אין כנראה פיצריות, עדיין יש אנשים שמתעקשים לקיים שם פעילויות ספורטיביות שאינן קליעת חצים למטרה בפאב סגור ומחומם היטב. לא ולא. ממש ממש לא.

הם יתייצבו ב־14 בינואר על קו הזינוק למירוץ הדרומי ביותר בעולם, Antarctic Ice Marathon & 100k Course. מירוץ שאורכו 100 קילומטרים ושלושה ימים, וזה אומר בחישוב מהיר כמעט פעמיים וחצי מרתון, ובלי חישוב בכלל זה אומר עונג בל יתואר של ריצה בנוף לבן, קפוא ומסנוור, שבו כל נשימה מרגישה כמו בליעת סכין גילוח וכל צעד הוא מלחמה גם באיתני הטבע וגם בשאלה "מה היה לי רע על הספה בבית עם שקית נאצ'וס ובירה?".

הטמפרטורה הממוצעת בקוטב הדרומי בינואר עומדת על מינוס 25 מעלות, 25 מעלות מתחת לטמפרטורה שבה אפילו העצבים קופאים. ברוכים הבאים לקיץ האנטארקטי, וזה לפני שהזכרנו את הרוח השובב שהופך כל יציאה אל הטבע לחוויה מרנינה.

רשימת האזהרות והסייגים למשתתפים ארוכה ומתישה, ולא נלאה אתכם בה. לא שאנחנו מפקפקים חלילה ביכולות השרידות שלכם, או ברמת המוטיבציה, פשוט ההרשמה למירוץ הסתיימה זה מכבר. אבל בשנה הבאה הוא יתקיים שוב, ואיזה מזל שזה שוב בקיץ, אחרת היה ממש לא נעים.