נתוני הצמיחה המעודדים מסתירים אמת מדאיגה

את תמונת הצמיחה שפרסמה אתמול באריכות הלמ"ס באומדני החשבונות הלאומיים אפשר לנתח ביותר מדרך אחת. הצד המואר של התמונה מגלה משק שהתאושש במהירות מ־50 ימי הלחימה של מבצע צוק איתן וצמח השנה בשיעור ריאלי של 2.6%. אמנם פחות מהצמיחה של 3.2% שנרשמה בשנה שעברה, והרבה פחות מ־5.8% שבהם צמח המשק בשנת 2010 שהיתה שנת היציאה מהמשבר הגלובלי, אבל יחד עם זאת מדובר בנתון מעודד יותר מאומדן הצמיחה של 2% בלבד שפרסמה הלמ"ס לפני שלושה חודשים, וגם מצמיחה של 2.2% שהוערכה על ידה לפני חודשיים.

בהשוואה בינלאומית ממוקמת צמיחת המשק במקום טוב באמצע: נמוכה יותר מהצמיחה שנרשמה במדינות כמו אירלנד (4.3%) וסין (7.3%), אבל גבוהה יותר מזו של מדינות כמו קנדה (2.4%) וארצות הברית (2.2%), וגבוהה גם מהצמיחה הממוצעת במדינות ה־OECD שהסתכמה בשנה החולפת ב־1.8%. אבל חלק מהצמיחה אצלנו נובע מהעלייה הגדולה יחסית באוכלוסייה, שהסתכמה בשנת 2014 ב־1.9%. בניכוי עלייה זו, התמונה כבר פחות מעודדת ומראה שהתוצר לנפש גדל בשנה החולפת רק ב־0.7%, לעומת עלייה כמעט כפולה של 1.3% בשנת 2013.

אבל החלק הפחות מואר של הצמיחה אינו ההשוואה עם מדינות אחרות, אלא הרכב הצמיחה אצלנו. צמיחת המשק היא נתון המבטא את שיעור הגידול השנתי בתוצר, והוא ללא ספק הפרמטר הכלכלי החשוב ביותר כי ממנו נגזרים פרמטרים נוספים כמו שיעור האבטלה, רמת החיים והיקף גביית המסים של הממשלה. התוצר, שהוא כלל המוצרים והשירותים שאנחנו מייצרים במשך השנה, מורכב מהצריכה הפרטית, הוצאות הממשלה, ההשקעות במשק והפער בין היצוא והיבוא. וזו בדיוק הנקודה שבה התמונה מתחילה להסתבך.

היצוא הישראלי, שהיה ללא ספק "קטר הצמיחה" של המשק בשנים קודמות, פשוט נעצר בשלוש השנים האחרונות. השנה גדל כלל יצוא הסחורות והשירותים רק ב־0.6%, בהמשך לעלייה מתונה של 1.5% בשנה שעברה, ולעומת שיעורי גידול של 6.5% בשנת 2011 ושל לא פחות מ־15.1% ב־2010. כמו במקרה של כלל הצמיחה, חלק מהעלייה המתונה שתירשם השנה ביצוא נובע מהפגיעה ביצוא שירותי תיירות כתוצאה ממבצע צוק איתן. ההשקעות בנכסים קבועים קטנו השנה ב־2.7% לעומת עלייה ממוצעת של 2.6% שנרשמה במדינות ה־OECD, וההשקעות בבנייה למגורים ירדו גם הן, בשיעור של 1.2%.

לעומת זאת, רמת הצריכה הפרטית זינקה אצלנו השנה ב־3.8%, בהמשך לעלייה של 3.3% שנרשמה בשנה שעברה ולעומת שיעורי גידול של 1.5% ו־1.6% בלבד שנרשמו בשנתיים האחרונות במדינות ה־OECD. לצריכה הפרטית יש משקל גדול מאוד של 56.8% בעוגת התוצר. מסיבה זו עלייה בה מגדילה מיד בשיעור ניכר את התוצר ומקפיצה גם את שיעור הצמיחה.

ראש הממשלה נתניהו ושר האוצר לשעבר לפיד | צילום: עומר מסינגר

התפתחויות אלה מעלות שוב את הדיון במונח הכלכלי "צמיחה מוטת צריכה", שמתאר מצב שבו הצריכה הפרטית גדלה בקצב מהיר יותר מקצב הצמיחה הכללי. וצמיחה מסוג זה משמחת הרבה פחות מצמיחה מוטת יצוא או השקעות, שמתוארת בספרות המקצועית כ"צמיחה בת קיימא". הסיבה לכך היא שצידו השני של זינוק פתאומי בצריכה הפרטית הוא ירידה בלתי נמנעת בחסכונות. ובהנחה שחסכונות הציבור אינם אינסופיים, מדובר לכן באירוע בעל אופי זמני בלבד.

מאומדני החשבונות הלאומיים שפרסמה אתמול הלמ"ס מתברר עוד כי שיעור האבטלה במשק הסתכם השנה ב־5.9% מכוח העבודה, נתון המציב את ישראל בין גרמניה (5%) לארצות הברית (6.5%), והרבה מתחת לממוצע ה־OECD שבה שיעור האבטלה הממוצע מסתכם כעת ב־7.5%. גירעון הממשלה הרחבה (הכולל בנוסף לממשלה גם את גירעונות הרשויות המקומיות, מלכ"רים וקופות החולים) הסתכם בשנה החולפת ב־3% מהתוצר, לעומת 3.9% במדינות ה־OECD. היחס בין החוב הציבורי לתוצר ירד השנה בשיעור קל והסתכם ב־65.4%, לעומת 66.5% בשנת 2013.