אנחנו דור מזויף

רוסטאן אולי רק ניסה להיות פרובוקטיבי, אבל הוא ביטא את מה שידוע כבר מזמן: בסופו של כל שבוע אופנה משחק הניחושים האמיתי עוסק בשאלה מי ומה יהיו הלהיט המועתק הבא.

את הגבולות ההולכים ומיטשטשים בין מקור, זיוף, חיקוי וזכויות יוצרים בוחנת תערוכה חדשה שנפתחה לפני כחודש במוזיאון FIT בניו יורק, שבה מוצגים כ־100 פריטים מ־150 שנים של יצירה והעתקה באופנה. אוצרת התערוכה אריאל אלייה מספרת בראיון ל"כלכליסט" כי היא מקווה לחשוף באמצעותה בפני המבקרים את המנגנון שעומד מאחורי הזיופים. "זה מאוד קוּל היום לשוטט לאורך רחוב קאנאל (בניו יורק, שידוע בפריטים מזויפים - ת"ו) או להשיג חיקויים ברשת", היא אומרת, "אבל מאחורי התעשייה הזאת עומדים טרור, סמים, עבדות וילדים שאזוקים למכונות תפירה. הדרך האפקטיבית ביותר לחולל שינוי היא בחינוך הצרכן ולא בציד הזייפנים. אם מנטרלים זייפן אחד, 50 אחרים צצים בתוך שעה".

עוד ב־2011 השיקה מועצת המעצבים של אמריקה (CFDA) את קמפיין YOU CAN’T FAKE FASHION להגברת המודעות במאבק בזיופים, שבמסגרתו התבקשו עשרות מעצבים לעצב תיקים עם הסיסמה שנמכרו אחר כך ב־ebay. הקמפיין הפך בהמשך למסורת שנתית.

התערוכה נפתחת עם אבי מותגי העילית צ'רלס פרדריק וורת', שבמאה ה־19 חתם את שמו על תוויות בגדים, דבר חריג לאותה תקופה.

עוד ניסיונות פורצי דרך בהגנה על זכויות יוצרים היו של פול פוארה, שהיה הראשון לרשום את המותג שלו כסימן מסחרי, ומדלן ויונה, שהוסיפה את טביעת האצבע שלה על התוויות.

לאחר מלחמת העולם השנייה הפכו חנויות כלבו למוסדות מבוססים, ותלות המעצבים בהם הולידה את החיקויים ברישיון (Licensed Copies): בתי הכלבו קיבלו רישיון להעתיק דגמים מסוימים, והמעצבים זכו בחשיפה לקהל רחב יותר.

ההתגמשות של המעצבים והחיפוש שלהם אחר פתרונות יצירתיים לתופעת הזיופים המשיכו גם בעשורים הבאים, כשבסוף שנות השמונים החלו להתהוות קולקציות Ready To Wear וקווי "אמצע" נגישים וזולים יותר. הקווים האלה, מסבירה אלייה, מילאו את המשבצת שמילאו לפני כן הזיופים הנחותים. "גם הקולקציה שיצרו במיסוני עבור רשת טארגט היא כזו", היא אומרת, "בלי התוויות היית חושבת שזה חיקוי, כשזה למעשה שיתוף פעולה לגיטימי".

אמנות הזיוף

התערוכה מעלה כמה שאלות בנוגע לגבולות ההגדרה של "זיוף" ו"העתקה". לצד העתקים מורשים, פרשנויות של רשתות אופנה מהירה וזיופים זולים מאלי אקספרס, מוצג בה גם שימוש בעבודות אמנות כהדפסים באופנה. המעניין בקטגוריה האחרונה, אומרת אלייה, הוא שאין בה כמעט תביעות. "אני חושבת שרוב האמנים פשוט ראו בכך הומאז' ופרסום חינם. מצד שני, כשמארק ג'ייקובס עיצב עבור פרי אליס, הוא יצר חצאית עם פסלוני אוסקר. כשהשמועה הגיעה לאוזני אנשי האקדמיה לקולנוע הם איימו בתביעה, כי סמלי האוסקר מוגנים לעייפה".

מהו המקרה הקיצוני ביותר של ניסיון להגן על עיצוב שנתקלת בו?

"תיק בירקין של הרמס. כל התיק, כמו גם כל אלמנט בו, רשום כסימן מסחרי. כשחברה אמריקאית הדפיסה תצלום של תיק בירקין על שקיות בד פשוטות הרמס, תבעו אותה וניצחו".

פריטים מתוך התערוכה, מימין: שמלת מונדריאן של איב סאן לורן

ותודה למקדונלדס

החלק האחרון בתערוכה מתייחס לתקופת ה"לוגומניה" של שנות התשעים שהולידה העתקות שהן בעצם פרודיות. בתערוכה מוצגים פריטים מהקולקציות של בריאן ליכטנברג למשל, שמגחכות שמות ולוגואים של מותגים, כמו הפריטים הנושאים את הכיתוב Homiès (בפונטים ובצבעים של לוגו בית Hermès).

אחת הדוגמאות הידועות מהעת האחרונה היא קולקציית הג'אנק פוד שיצר ג'רמי סקוט עבור בית מוסקינו, שבה נעשה שימוש בקשתות המפורסמות של מקדונלדס. אלייה מספרת כי אף שכולם המתינו במתח להגשת התביעה, מתברר שסקוט קיבל את ברכת מקדונלדס לעניין בתמורה, איך לא, לתרומה נאה לבית רונלד מקדונלד.

5 המזוייפים ביותר:

1. תיק Speedy של לואי ויטון והמונוגרמה של ויטון בכלל

2. תיק ה־255 של קוקו שאנל

3. חליפת שלושת החלקים של שאנל ובייחוד ז'קט הבוקלה

4. ציוריו של פיט מונדריאן, מהשמלה המפורסמת של סאן לורן, דרך פפיונים ועד ביקיני

5. תיק בירקין של הרמס