אופטימיות יתרה מעכבת צמיחה

דפוס ראוי לציון התפתח מאז המשבר הפיננסי העולמי של 2008: ממשלות, בנקים מרכזיים ומוסדות פיננסיים בינלאומיים נאלצים תדיר להוריד את תחזיות הצמיחה שלהם. להוציא חריגים בודדים, המגמה הזו שולטת בתחזיות הכלכלה הגלובלית כמו גם במדינות הפרטניות.

הדפוס הזה גרם לנזק ממשי מכיוון שתחזיות אופטימיות מדי מעכבות אימוץ של אמצעים נחוצים לחיזוק הצמיחה, ובכך מונעות התאוששות כלכלית מלאה. קובעי התחזיות צריכים להבין מה השתבש. למרבה המזל, ככל שהמציאות הפוסט־משברית מתארכת, כך גם מתחדדים חלקי התצרף. ליקטתי ברשימה הזו כמה חלקים העשויים לספק הסבר למגמת הצמיחה האטית.

1. הפוטנציאל של ההתערבויות הפיסקאליות, לפחות בקרב המדינות המפותחות, אינו מנוצל כראוי. פרנק ניומן, לשעבר סגן שר האוצר של ארה"ב, טען באחרונה בספרו "להשתחרר מחוב לאומי" כי מוטב להעריך את יכולת ההתערבות הפיסקאלית של מדינה על ידי בחינת המאזן המצרפי שלה, מאשר באמצעות השיטה המסורתית של השוואת חוב לתוצר.

הסתמכות על השיטה המסורתית גרמה להחמצת הזדמנויות, בייחוד בהינתן כי השקעות פרודוקטיביות בסקטור הציבורי מחזירות את עצמן, ואף יותר מכך. השקעות בתשתיות, בחינוך ובטכנולוגיה מעודדות צמיחה ארוכת טווח. הן מגבירות את התחרותיות, מעודדות חדשנות ומתמרצות את ההחזרים בסקטור הפרטי, ובכך מעודדות צמיחה ותעסוקה. אין צורך בשיעורי צמיחה גבוהים במיוחד כדי לפצות על השקעות משמעותיות, במיוחד בסביבת הריבית הנמוכה הקיימת היום.

2. קובעי התחזיות נוטים להתעלם ממכפילים פיסקאליים. מחקר שנערך בקרן המטבע הבינלאומית הצביע על כך שאותם מכפילים פיסקאליים, שהם המספרים שמשמשים במודלים לחיזוי השפעת מדיניות תקציבית בכלל ומדיניות הצנע בפרט, משתנים בהתאם לתנאים הכלכליים הבסיסיים. בכלכלות המתאפיינות בתפוקה עודפת (כולל הון אנושי) ודרגה גבוהה של גמישות מבנית, המכפילים הם גדולים מכפי שסברו בעבר (ככל שהמכפיל הפיסקאלי גדול יותר, כך למדיניות הצנע תהיה השפעה חיובית יותר על התוצר).

בארה"ב, לדוגמה, הגמישות המבנית תרמה להתאוששות הכלכלית, ועזרה למדינה להתאים את עצמה לשינויים טכנולוגיים ארוכי טווח ולכוחות השוק העולמיים. לעומת זאת, באירופה השינויים המבניים נתקלים בהתנגדות. ייתכן שהתמריצים הפיסקאליים באירופה עדיין מוצדקים, אך הנוקשות המבנית תצמצם את ההשפעה שלהם על הצמיחה ארוכת הטווח. יהיה קל יותר להצדיק את ההתערבויות הפיסקאליות שבוצעו באירופה, לו הן היו מלוות ברפורמות מיקרו־כלכליות המוכוונות להגדלת הגמישות.

3. חלק נוסף בתצרף התחזיות הוא הפער בין ההתנהלות של השווקים הפיננסיים לבין ההתנהלות של הכלכלה האמיתית. אם נשפוט את הצמיחה אך ורק לפי מחירי הנכסים, המסקנה המתבקשת היא שהצמיחה משגשגת. מיותר לציין שאין זה המצב.

השונות הזו מקורה בעיקר במדיניות הקלה מוניטרית, שאמורה היתה לעודד צמיחה על ידי הצפת השווקים הפיננסיים בכסף. אך טרם ברור אם מחירי נכסים גבוהים תומכים בביקושים מצרפיים, או שהם בעיקר משנים את אופן חלוקת ההון. גם לא ברור מה יקרה למחירי הנכסים לאחר שתופסק ההקלה הכמותית.

4. גורם נוסף הוא איכות הממשל. בשנים האחרונות לא חסרו דוגמאות לממשלות שמנצלות את כוחן כדי להיטיב עם האליטה השלטת, עם תומכיהן ועם מגוון אינטרסים מיוחדים. ההתנהלות הזו השפיעה על רגולציות, על השקעות ציבוריות, על שירותים לציבור ועל צמיחה. חיוני הדבר כי שירותים ציבוריים, השקעות ציבוריות ומדיניות ציבורית ינוהלו היטב. מדינות שמתמרצות עובדי ציבור מיומנים נהנות מביצועים טובים יותר.

5. הגורם האחרון, והחשוב ביותר - היקף ומשך הזמן של הצניחה בביקושים המצרפיים - היה גדול וממושך מהצפוי, גם משום שהתעסוקה והשכר החציוני פיגרו אחרי הצמיחה. התופעה הזו קדמה לפרוץ המשבר, והרמות הגבוהות של חובות משקי בית העצימו את השלכותיה לאחריו. אתגר גדול במיוחד מציב הקיפאון בהכנסות האחוזונים התחתונים, זאת משום שהוא מדכא את הצריכה, מאיים על האחדות החברתית (ומכאן מערער את היציבות הפוליטית) ומצמצם את שיעורי הניידות הבין־דורית, בייחוד באזורים שבהם רמת החינוך הציבורי נמוכה.

לעתים שינוי מתרחש בקצב מהיר יותר מהתגובה של אנשים ומערכות. זהו המצב כעת. שוקי העבודה הוצאו מאיזון, לאחר שטכנולוגיות חדשות ושרשראות אספקה עולמיות הביאו לכך שהביקושים בשוק העבודה השתנו במהירות גבוהה מדי יחסית להיצע.

אין מדובר במצב קבוע, אך תקופת המעבר תהיה ממושכת ומורכבת. הכוחות שמגדילים באופן דרמטי את פוטנציאל הייצור של הכלכלה העולמית אחראים במידה רבה על המגמות המנוגדות בחלוקת ההכנסות. טכנולוגיה דיגיטלית והון מחקו משרות עם הכנסה בינונית או העבירו אותן למדינות אחרות, מה שיצר היצע עודף של כוח עבודה שתרם לקיפאון בהכנסה בדיוק בדרג הזה. תגובה משמעותית יותר תחייב מודעות לטיבו של האתגר ונכונות להתמודד איתו באמצעות השקעות מסיביות בתחומי מפתח - בייחוד בחינוך, בריאות ותשתיות. חייבים להכיר בכך שזוהי תקופה קשה, ועל מדינות לנייד משאבים כדי להקל את המעבר על אזרחיהן.

אם מיגור אי־השוויון וקידום הזדמנויות בין־דוריות יגרמו לפגיעה שולית ביעילות ובהיקף התמריצים, זה עדיין יהיה שווה את המחיר. הגרסה הציבורית של שירותים בסיסיים כמו חינוך או בריאות קרוב לוודאי שלעולם לא תהיה יעילה כמו החלופה בסקטור הפרטי; אך ברגע שיעילות גורמת להדרה ולפגיעה בשוויון הזדמנויות, אי אפשר להתייחס לשירותים הציבוריים כאל טעות.

ניתן רק לקוות שלמודעות הגוברת לגורמים הללו, ולגורמים אחרים, תהיה השפעה חיובית על קובעי המדיניות בשנה הקרובה.