אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
למה כל כך יקר למות פה?

למה כל כך יקר למות פה?

בשנים האחרונות הפכו חברות הקדישא מגוף שמטרתו חסד לגוף המקביל לחברה עסקית, תוך הנאה מהטבות בחסות התורה והמדינה. מה צריך לעשות כדי לשנות את המצב?

16.01.2015, 08:11 | אוריאל דגן
במקורות המשפט העברי נחשב הטיפול בנפטר ובצרכי קבורתו לערך עליון מאחר והעוסק בכך אינו זוכה לתגמול כלשהו מהנפטר. בהתאם לרוח זאת פעלו בקהילות ישראל לאורך הדורות חברות קדישא רבות שעשו את מלאכתן שלא על מנת לקבל פרס. גם שמה של האגודה - "חברה קדישא" משמש מעין הצהרה פומבית כי נציגיה ותפקידם קדוש.

אולם, עקרונות לחוד ומעשים לחוד – נראה כי בשנים האחרונות הפכו חברות הקדישא מגוף שמטרתו חסד לגוף המקביל לחברה עסקית, תוך הנאה מהטבות בחסות התורה והמדינה. רשימה קצרה זו עתידה להתמקד, בתמצית רבה, בנקודות בהן חוסר השוויון בולט במיוחד.

בהתאם לחוק, הקבורה לאוכלוסייה היהודית (ולחסרי הדת) מתבצעת על ידי חברה קדישא. המדינה מקצה עבורה שטחים לקבורה, וחברות הקבורה מטפלות בהכשרה וחציבת הקברים, באחזקת בתי העלמין ובארגון טקסי הלוויה והקבורה. לפי החוק, תושב ישראל זכאי לטיפול מלא בצרכי קבורתו במימונו של המוסד לביטוח לאומי.

אלא שלא אלמן ישראל, והנה מצאו להם ארגוני הקבורה סדק בחומת החוק המאפשר להם לגבות תשלום נוסף, לעיתים ללא תקרה או מחירון, כאשר הנפטר (בחייו) או משפחתו מבקשים בקשה המכונה 'מיוחדת'.

תחת הגדרה מעורפלת זו נמצאות בקשות הנמצאות בטווח הלגיטימי, כגון רכישת חלקת קבר מראש לצד בני משפחה, סירוב להקבר בקבורה רוויה (במקום בו החלו לקבור בקומות), נפטר שאינו תושב ישראל, קבורה בחלקות "סגורות" (שלפי ביטוח לאומי מלאות עד תום) או "חריגות" (בקשה להקבר בחלקה אחרת).

אילוסטרציה, צילום: שאול גולן אילוסטרציה | צילום: שאול גולן אילוסטרציה, צילום: שאול גולן

אותן בקשות 'מיוחדות' נושאות בחובן לעיתים מחירים חסרי פרופורציה ביחס לשינוי המתבקש מארגוני הקבורה, מה שמוביל לחשש כי חברות הקדישא עלולות לבצע מניפולציות גבייה בהתאם לרצונן ולנצל את הביקוש הקשיח: קביעת מחיר גבוה לאדם אמיד, אדם שזמנו דוחק, או אדם המבקש חלקה ספציפית בשל שיקולים לגיטימיים. חוסר שוויון, דווקא בסיטואציה בה כל בני האדם אמורים להיות שווים.

ההכנסות של 163 מיליון שקל ב-5 שנים

גם בקבורת מי שאינו תושב ישראל, שנכלל גם הוא כמצב 'מיוחד' שמחירו כפוף לשיקול דעתה של החברא קדישא, יש לתהות האם יש מי שראה בסיטואציה הזדמנות לניצול משאבי יהודי התפוצות ומשפחותיהם. עלות חלקת קבר סטנדרטית בערים מסויימות במקרה זה עלולה לחצות בקלות את המאה אלף שקל.

מצב נוסף בו החוק מגדיר קבורה כ'מיוחדת' אשר מחירה כפוף לשיקול דעתה של החברה קדישא הוא קבורה בבתי עלמין שמכסת הקבורה בהם כמעט ונוצלה עד תום (90%). ראשית, תמוה מדוע החוק מותיר במודע 10% משטח הקבורה הציבורית לקבורה פרטית, ולא מקצה 100% לקבורה הציבורית. שנית, נראה כי אומדן ניצול הקרקעות דורש בדיקה מחודשת. לדוגמה, מעיון בדו"חות הכספיים של אחד מבתי העלמין הדלים ביותר במקומות קבורה בארץ עולה כי מחזור ההכנסות המצטבר בשנים 2012-2008 עומד על 163 מיליון שקל, עבור קבורה של כ-6,900 נקברים בחמש שנים.

קשה לטעון כי לפני חמש שנים בית העלמין היה בניצול מקסימלי המצדיק את הגדרתו כבית עלמין מנוצל כדי 90%, בעוד שבחמש השנים העוקבות נקברו כ-6,900 נפטרים. ייתכן שבית הקברות ביצע הרחבות ושינויים בכדי להתאים עצמו למגבלות המקום. אם כך קרה, לא ברור מדוע לא בוטל הפטור.

דמי הביטוח הלאומי לא מספיקים

לכאורה, במקרים הרגילים סכום הכיסוי של ביטוח לאומי היה צריך לכסות את העלויות. אך מנתוני הדוחות הכספיים עולה שחלק מחברות הקדישא מסיימות את פעילותן השנתית בעודף הכנסות והון עצמי איתן. ניתן היה לשער כי השימוש במשאבים העודפים שנצברו ייועד לשיפור תשתיות בתי העלמין בלבד, אך למעשה הוא משמש בפועל אף להשתתפות חברות הקדישא בפעילות הקשורה במוסדות חינוך המקורבים להם.

באותו עניין, כאמור חלק נכבד מהכנסות חברות הקדישא מוצא את דרכו למוסדותיו של החברה קדישא הספציפי - ארגוני חסד שונים, ישיבות וכוללי אברכים. כך באופן סמוי "נכפה" על הנקבר ומשפחתו לתרום למוסדות דת ספציפיים, ללא יכולת לנווט את השימוש בתרומה או למחות עליה.

אגב, רובן המכריע של חברות הקדישא אינן יכולות לחלק דיבידנדים, כיוון שהן מוגדרות משפטית כמוסד ללא כוונת רווח, אשר טכנית אינו יכול לחלק מרווחיו. אך יחד עם זאת, שכר הבכירים עשוי לעמוד על סכום של עד כחצי מיליון שקל לשנה בערים הגדולות.

נראה אפוא כי על אף עבודת הקודש שנעשית על ידי חברות הקדישא ועובדיהן, הרי שקשה להשלים עם חלק מההיבטים העולים מהתנהלותן השוטפת.

מציאות בה חברות הקדישא מנהלות באופן כמעט מונופולי את קרקעות הקבורה הציבוריות, תוך שימוש בקריטריונים מעורפלים, ולעיתים אף ניצול המצב הרגיש בו נמצאים בני משפחת הנקבר – היא מציאות שהדעת לא סובלת.

אך ורק שינוי חקיקה, פיקוח הדוק וחידוד נהלים באופן מעמיק יוכלו לפתור את הבעיות הללו. במסגרת מהלך זה, יש מקום לשקול הכפפה ואיגוד של כל הארגונים הקיימים תחת גוף מפוקח קיים הכפוף לרגולציה נוקשה יותר (כגון רשות האוכלוסין), כמו גם בדיקה מעמיקה של ההתנהלות השוטפת ועמידה ברוח החוק - חוק ביטוח לאומי כמו גם פקודת מס הכנסה. ביצוע מהלך שכזה צפוי להוביל לחסכון דרמטי בעלויות, הגברת השוויון, ותחושת צדק של אמת.

בכל אופן – הרי לכם עוד סיבה טובה לחיות.

הכותב הוא רואה חשבון

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות