איך כיווץ הגבות עוזר לחשוב?

ענבל היקרה,

הרבה אנשים גם משרבבים לשון כשהם מתרכזים. או לועסים את השפתיים או את העיפרון. יש שנוקשים או חורקים בשיניים, ורבים גם מסתכלים לתקרה.

ברור שכשמתרכזים בדבר אחד מזניחים דברים אחרים. זו ההגדרה של ריכוז. ואחת היכולות העיקריות שנפגמות מריכוז מחשבתי היא השליטה בתנועות. אם בזמן הליכה תנסי להיזכר בדבר, סביר שהליכתך תואט. הגוף שלך מוריד הילוך ליתר ביטחון כשהוא מרגיש שאת לא עם שתי ידיים על ההגה. גם על שרירי הפנים את מאבדת שליטה, ולכן את לא מבחינה שעשית פרצוף טיפשי.

אבל למה מלכתחילה כשמתרכזים הפנים מתכווצות להעוויות מוזרות, במקום סתם לנוח? לזה יש כמה תיאוריות.

תיאוריה אחת היא שהבעות הריכוז חוסמות הפרעות. אנחנו עוצמים את העיניים או מגלגלים אותן מעלה כדי להשקיט את שצף המידע שהן משדרות למח. כיווץ המצח יכול להיות נספח לעצימת העיניים. גם הלשון והפנים משדרים הרבה מידע, והמח נותן למידע הזה עדיפות גבוהה. בעת מנוחה שני האיברים האלה פועלים כל הזמן: הלשון מגששת בתוך הפה והפנים יוצרות אינספור הבעות זעירות. לעיסה, שרבוב הלשון וכיווץ הפרצוף נותנים להם משהו צפוי ומוכר לעשות ולחוש. נסי לעשות פרצוף מרוכז ותיווכחי: זה מרגיש כמעט כמו כף יד גדולה שנחה לך על הפנים.

כיווץ המצח יכול להיות נספח לעצימת העיניים | צילום: שאטרסטוק

תיאוריה אחרת גורסת שזו פשוט הבעת מאמץ. שליטתנו בגוף, וזה כולל את המח, מאוד לא מבודדת. כשאנחנו מנסים לעשות תנועה מורכבת ביד ימין, יד שמאל מנסה לחקות אותה. לפעמים בהונות הרגליים מצטרפות. כשאנחנו מתאמצים לדחוף סלע כבד אנחנו מכווצים הרבה שרירים מיותרים, כולל אלה שבפרצוף. וכשאנחנו מתאמצים בראש - גם. התיאוריה הזו יכולה להסביר למה ילדים עושים אפילו יותר פרצופים ממבוגרים כשהם מתרכזים. היכולת שלהם לבודד תנועות פחותה אפילו יותר.

תיאוריה שלישית תולה את מקור ההבעה בינקות. אחת ההבעות הראשונות שאנו לומדים היא זו שמשכנעת את אמנו להפסיק לדחוף לנו ציצי. היא כוללת כיווץ של הפרצוף (זה, כנראה, מקורה של הבעת הגועל) ודחיפת הלשון קדימה כדי לחסום פיזית את הפטמה. זו הדרך הראשונה שלנו לומר "לא עכשיו, אני עסוק".

יהיה מקורה אשר יהיה, מדובר בהבעת פנים, ותפקידה הראשי הוא להביע. ובתפקיד הזה היא באמת עוזרת. אם את שואלת אותי שאלה ואני משתתק ולא עושה כלום, זה עלול להיראות כאילו אני מתעלם ממך. אז בדיוק כמו שהמחשב מציג איזה שעון חול כשהוא חושב, אני מכווץ את המצח וחורץ לשון. כאלה אנחנו, רבי־הבעה.