לא-יודעת-גליה

פעם, לפני 35 שנה, הבנקים היו בְּני־יוֹנות. פעם. לא היום. זה היה כשהם ניהלו במשך שנים ארוכות את מה שלימים כונה בשם המכובס "ויסות מניות הבנקים", והיה למעשה רמאות בקנה מידה טראנס־גלקטי. מה שהבנקים עשו היה לדאוג שהמניות שלהם תמיד יעלו. תמיד. בשביל זה הם ייעצו ללקוחות לקנות המון מניות בנקים, והעמידו להם טונות אשראי כדי שיקנו מניות בנקים, ודאגו שקרנות הנאמנות בשליטתם יקנו מניות בנקים, והזרימו כספים ממקלטי מס בחו"ל כדי להנפיק מניות בנקים בטירוף, וקנו מניות של בנקים אחרים בהצלבה, וכל רעיון שתעלו על דעתכם ובלבד שמהקצה שלו זורם כסף שקונה מניות של בנקים.

באוקטובר 1983 הכל התרסק. שנים של עלייה מתמדת הסתיימו במפולת. הבורסה ננעלה לשבועיים וחצי והממשלה מיהרה לגבש את "הסדר מניות הבנקים", עוד שם מכובס ל־7 מיליארד דולר ששילמה כדי שהחוסכים לא יאבדו את רכושם והיא את סיכויי הישרדותה.

מה שמדליק בכל הסיפור, זה שכולם ידעו. שרי האוצר ידעו, ונגידי בנק ישראל ידעו, וראשי הבורסה ורשות ניירות ערך. עד כדי כך שהבנקים אפילו דיווחו על כך בתשקיפים. אלא שלאיש לא היה חשק להתעסק עם העוצמה שלהם. והאמת, כל זמן שזה נמשך זה גם היה די ממכר. בדיעבד, כמובן, כולם היו מזועזעים. ועדת חקירה, בראשות השופט משה בייסקי, הוציאה תחת ידיה דו"ח נוקב ובו עלילות מסמרות שיער על התנהלות הבנקים ואלה שאמורים היו להשגיח עליהם.

מערכה ראשונה

רצה הגורל וגליה מאור היתה המפקחת על הבנקים בזמן המפולת. היא מונתה לתפקיד רק שנה קודם, צעירה מבטיחה ואמביציוזית בת 39, אחרי 3 שנים כמשנה למפקח. מאור הכירה היטב את הוויסות. היא ידעה שהבנקים, אז, לא היום, בני־יוֹנות. כולם ידעו. אלא שתפקידה היה לחסל את התופעה. ואת זה היא לא עשתה. הגון לציין שהיא נכנסה לתפקיד כשממדי הוויסות כבר היו עצומים. בלימה שלו היתה כרוכה במחיר כבד ודרשה אומץ. את האומץ הזה לא היה לה.

בפני הוועדה התגוננה מאור וטענה שכחצי שנה לפני המפולת דווקא הגישה מסמך עם תוכנית לעצירה הדרגתית של הוויסות, אלא שהוועדה סברה שמדובר בכסת"ח. היא הגדירה את המסמך "מעט מדי ומאוחר מדי", קבעה ש"נדרשה התערבות רדיקלית בהרבה", ואף ציינה ש"אין תועלת להרחיב את הדיבור על המסמך, כי בסופו של דבר הוא נתווסף להרבה מחקרים ומזכרים שקדמו לו ולא יושמו".

בהמשך דו"ח הוועדה פשוט קורע לגזרים את הפיקוח על הבנקים על מחדליו ועצימת העיניים המתמשכת שלו. "בנק ישראל, הנגידים ובעיקר המפקחים על הבנקים... התעלמו או הרחיקו עצמם מבדיקה וביקורת... הימנעות מטיפול אפשרה לבנקים לפעול ללא מצרים", כותב הדו"ח, ומסכם בחדות: "ויסות המניות לא יכול היה להגיע לממדים כפי שהגיע אלמלא עמדו בנקי שראל והפיקוח על הבנקים מן הצד".

העובדה שמאור שימשה כמפקחת שנה בלבד הובילה את הוועדה להקל איתה במסקנות הסופיות. היא נמצאה אחראית אישית, אך ללא מסקנות. למעשה, היא היחידה מגיבורי הפרשה ששרדה בתפקידה. מנהלי הבנקים הודחו ואף הורשעו, הנגיד הודח, שר האוצר פרש ובכל המוסדות המפקחים הוחלפה הצמרת. רק מאור המשיכה כמפקחת עוד 4 שנים, וב־1995, 12 שנים אחרי הברוך הגדול, התיישבה על כיסא מנכ"לית בנק לאומי.

מערכה שנייה

בראשית 2001 נחשפה מעילת ענק בלאומי שוויץ. התברר שאחד, ארנסט אימפלד, מנהל הבנקאות הפרטית בבנק, ביצע בחשבונות של לקוחות עשירים שלל פעולות פיננסיות עתירות סיכון, ללא ידיעתם. העסק נמשך כעשור, שבמהלכו אימפלד השקיע ללא אישור מיליונים מכספי לקוחות, כיסה על הפסדיהם בעזרת כספי לקוחות אחרים, וחוזר חלילה. ההפסד המצטבר הגיע לסכום בלתי נתפס של כ־120 מיליון דולר.

רצה הגורל ובאותו זמן, במקביל לתפקידה כמנכ"לית לאומי, מאור היתה גם יו"ר לאומי שוויץ. מעילת הענק התרחשה תחת אחריותה הניהולית. גם כאן הגון לציין שמדובר בהפרת אמון פלילית, מצד עובד בכיר שאף נידון למאסר. אלא שאימפלד לא היה אמור להצליח לעשות כרצונו בחשבונות הלקוחות, בסכומים כה גבוהים ובמשך שנים, אלמלא מנגנוני הבקרה של הבנק כשלו באופן מוחץ או סתם לא נאכפו כראוי. מאור, בשני הכובעים שלה, היתה האחראית להבטיח את קיומם ותפקודם של המנגנונים האלה. זה לא קרה.

אגב, בכתבה שפורסמה בחו"ל ותורגמה ב"הארץ" לאחר חשיפת המעילה נכתב שחלק מהלקוחות בלאומי שוויץ נמנעו מלקבל דואר מהבנק, או שגרסו מסמכים לאחר עיון בהם במגרסות בבנק, או שנפגשו עם מנהלי ההשקעות של הבנק בנמל התעופה. בתגובה מסרו מקורבים לבנק שעולה מהכתבה "נימה אנטישמית". זה נשמע משכנע אז, עד שלפני חודש נחשפו עוד לקוחות לאומי חובבי דיסקרטיות.

מערכה שלישית

דצמבר 2014. בנק לאומי חותם על הסדר כופר חסר תקדים שלפיו ישלם כ־1.5 מיליארד שקל כדי לסגור חקירות שמתנהלות נגדו בארצות הברית בחשד שסייע ללקוחותיו להעלים מס. זה קרה במשך כעשור, מ־2000 ועד 2011. שנים שבהן, רצה הגורל, גליה מאור היתה המנכ"לית הכל־יכולה של לאומי.

האוזניים סומרות למקרא העובדות שחשף ההסדר. הבנק העמיד את שירותיו לטובת העלמת מס של לקוחות אמריקאים באינספור דרכים ופעולות חובקות עולם וסניף. בין השאר הודה שהטיס בנקאים לפגישות חשאיות עם לקוחות כדי לדסקס את הטיפול בחשבונות האוף שור שלהם; שהפגישות התקיימו בכל מיני מקומות שאינם סניפי בנק; שהוא עזר ללקוחות להשתמש בישויות משפטיות בקאריביים; שאִפשר ללקוחות להחזיק חשבונות לא מוצהרים; שנמנע משליחת דואר כדי לא לפגוע באנונימיות; ועוד ועוד, כיד הדמיון של החשאיות הבנקאית המופרזת.

מאור מתנערת כיום מאחריות לכל זה. למנכ"לית רבת העוצמה, חברת כבוד ברשימת 100 המשפיעות של "פורבס" וה־50 של "פורצ'ן", פשוט לא היה מושג. עשור של פעילות יצירתית עד דמיונית בשלוחה האמריקאית של הבנק שניהלה ביד רמה, ונאדא. "המנכ"לית והיו"ר... חולקים על כל טענה כאילו ידעו על כך שהתאגיד סייע כביכול ביודעין... להתחמק מתשלומי מס", ניסח זאת בעבורה פרקליטה. לכו תוכיחו.

אפילוג

אלה העובדות, בגרסתן המיובשת. המסקנה מהן היא שהדיון כיום חייב לעסוק במנהיגות. התביעה ממאור להחזיר את הבונוסים מונעת בעיקר מכעס, מוצדק כשלעצמו, אבל היא מאפשרת להסיט את הדיון לפן המשפטי, ושם נחזה עוד רגע בלהטוטי כספי ושות'. במקום כסף צריך לדרוש ממאור, מחליפיה ומקביליה, מנהיגות וניהול שהוא הרבה מעבר לדהרה לשורת הרווח.

בנק, במהותו ומבחינת הבעלות בו, הוא גוף ציבורי רב כוח. מנהליו לא יכולים להפר את אמון הציבור. לכן מנהל אחראי חייב קודם כל לרצות לדעת באמת מה קורה. לא לעצום עיניים כדי שלא ידבק בו הכתם המשפטי. זה הבסיס. אחר כך עלול להגיע השלב הקשה, של לקבל החלטות. לעתים זה דורש התמודדות לא נעימה, ריצה דרך נתזים של הרפש שפגע במאוורר, אפילו הודעה בטעות רחמנא ליצלן. לא נעים אבל אלה החיים, ובדיוק בשביל זה המציאו מטליות ניקוי בדמות שכר אימתני ובונוסים.

כל זה דורש כמובן גם מידה לא קטנה של יושרה ואומץ. לשלוח את הפרקליט "לחלוק על כל טענה" לא עונה להגדרה. אבל כל אחד הולך לישון עם הבונוסים שלו בלילה איך שהוא סידר אותם לעצמו בבוקר.