צילום: רויטרס
טקס העברת הלפיד
בצד הכחול: רוברט קראפט, טום בריידי וביל בליצ'ק, הציר שעליו נבנתה השושלת הספורטיבית החזקה ביותר בספורט האמריקאי. בצד הירוק: פול אלן, ראסל ווילסון ופיט קארול, שיתחרו איתם על הזכות להיקרא "הקבוצה השנואה באמריקה"
ימי הולדת, ימי נישואים, סופרבול. באיזה סדר שאתם רוצים. מציוני הדרך הללו שמאפשרים לכם לתת סימנים בחיים שלכם — בהזדקנות, בשיער שהאפיר ובמצח שהתקמט, בהרהורים, בהישגים ובכישלונות. הנה חלפה לה עוד שנה ושוב הגיע פברואר. זמן לסיכומים, להתבוננות פנימה. כמה סופרבולים יש לכם בחגורה? לכמה מהם התעוררתם באמצע הלילה לחמש שעות ברוטו של אירוע הספורט הגדול מכולם?
קראו עוד בכלכליסט
הסופרבול ה־49 ייצא לדרך בלילה שבין ראשון לשני (1:30 שעון ישראל) בגלנדייל, אריזונה. עונת פוטבול אדירה תסתיים במאבק בין שתי הקבוצות הכי טובות העונה: ניו אינגלנד פטריוטס בסופרבול שישי בעידן טום בריידי וביל בליצ'ק, נגד סיאטל סיהוקס — האלופה שרוצה להיות הראשונה זה עשור שזוכה בתואר שני רצוף.
קוטל הענקים
אין עוד מה לכתוב על טום בריידי. בתחילת העונה, כשהפטס קרטעו, כולם שאלו מתי הוא פורש (יחגוג 38 בקיץ) וגרסו שזהו, תמה תקופה, תודה ושלום. אבל בריידי התאושש ולקח את ניו אינגלנד על גבו לעונה יוצאת מן הכלל, ויעלה לסופרבול שישי כשחקן (ישווה את שיא כל הזמנים) ויחפש זכייה רביעית (ישווה את השיא לקוורטרבק). התחושה היא שגם אם לא יזכה, ההגעה למעמד הזה שוב היא ציון דרך משמעותי יותר מההפסדים בשני הסופרבולים האחרונים שלו (2007 ו־2011). הקלישאה המפורסמת נטבעה: בריידי הוכיח העונה שאין לו יותר מה להוכיח, בדרך להיזכר כאחד משלושת/חמשת/עשרת הקוורטרבקים הטובים בהיסטוריה.
אבל הסייד B של האפילוג של בריידי מהווה סיפור לא רע בכלל בעצמו, בדמות הקוורטרבק הצעיר של הסיהוקס ראסל ווילסון. בעונתו השלישית בליגה, ווילסון מחזיק במאזן משוגע של 0:10 מול קוורטרבקים שזכו בסופרבול. הוא ניצח שלוש פעמים את ארון רודג'רס, ארבע פעמים את האחים מאנינג, את דרו בריס, ופעם אחת את בריידי עצמו. ובמשחק הגרוע שלו מול גרין ביי לפני שבועיים בגמר ה־NFC הוא הראה עד כמה הוא עשוי מהחומרים שיצקו את בריידי. חטפו לו ארבע פעמים והסיהוקס היו על הקרשים, אבל שתיים וחצי דקות של גאונות — עם 99 יארד, ריצה לטאצ'דאון, מסירת השלמה לשתי נקודות שמגיני גרין ביי עוד לא מבינים עד היום איך נתפסה, ומסירה מושלמת נוספת בהארכה — הראו כמה ביצים ותעוזה יש לבחור הזה. ווילסון, שהיה חלק מהחבורה החדשה בליגה של קוורטרבקים אתלטים, עם קולין קפרניק ורוברט גריפין, מביט עליהם היום מלמעלה. הקרב בין בריידי לווילסון יהיה קרב בין שני שחקנים עם סגנון שונה לחלוטין, אבל עם אותו דנ"א נדיר של אלופים גדולים.
פיט וביל
בכלל, יש הרבה קווי דמיון בין הקבוצות. שתיהן התחילו את העונה חלש והתחזקו ככל שהחודשים נקפו, והן מגיעות לסופרבול ביכולת שיא ועם אותו מאזן בדיוק של 14 ניצחונות וארבעה הפסדים. סיאטל היא עדיין קבוצת ההגנה המפחידה שהיתה גם בעונת הזכייה שלה אשתקד, אבל לניו אינגלנד, פעם קבוצת התקפה פר־אקסלנס, יש סגל מאוזן עם הגנה שאין להתבייש בה. ייתכן שאת ההפרדה ביניהן — כי אף אחד בארה"ב לא מהמר על עוד בלו־אאוט כמו סיאטל־דנבר בשנה שעברה (8:43 מהדהד) — יעשו דווקא האנשים על הקווים. אצל סיאטל פיט קארול יפגוש את הקבוצה שפיטרה אותו ב־1999, לפני שהביאה את ביל בליצ'ק. יש מצב שהפטריוטס עשו לקארול טובה. משם הוא המשיך למכללת USC לשמונה שנים מעולות שעזרו לו לחדד את הרזומה שהחזיר אותו ל־NFL, לפרויקט הנהדר שהקים בסיאטל עם מייסד מיקרוסופט פול אלן, שעם זכייה בתואר שני רצוף יהיה כבר אפשר לכנות בשם המאיים 'שושלת'. "אני לא מתייחס לזה", אמר קארול בראיון, "זה יהיה כיף. זה כבוד גדול לשחק מול הקבוצה המדהימה הזו".
התחת של בליצ'ק
מול הג'נטלמן קארול יעמוד אחד האנשים השנואים ב־NFL. כבר 15 שנה שביל בליצ'ק מהתל בליגה. משניא עליו כל אוהד ניטרלי, מנצל כל פרצה בחוקה, כל אמצעי לחץ על השופטים, כל תרגיל אפור. הוא גם נפל לא פעם כמו בפרשת "ספייגייט" ב־2007, אז שלח מרגלים לעקוב אחרי הניו יורק ג'טס. אבל גם שונאיו הרבים לא יוכלו לקחת ממנו את ניצוצות הגאונות, כמו הבחירה בבריידי במקום ה־199 בדראפט 2000 כי "ראיתי איפה הוא יכול להיות בעוד שנה". או כמו התרגיל ב־2003 מול דנבר במצב של 24:23 לרעתו, שבו נתן למעשה עוד שתי נקודות במתנה לדנבר כדי לקבל אפשרות למהלך מנצח, שהצליח. או כמו ההתחשבות הנדירה בתנאי מזג האוויר, כשפעם בחר להתחיל במשחק בעמדת הגנה ולא להתקיף, ועוד בהארכה, כדי שדנבר תשחק עם רוח בלתי אפשרית בפנים. וזה הצליח. בליצ'ק הוא סוג של בן זונה, כזה שאתה מאוד רוצה שיאמן את הקבוצה שלך, אבל מנגד גם לא יכול לסבול אותו. וגם בגיל 62 ואחרי 40 שנה בתפקידי אימון שונים, המהלך המדהים במשחק מול בולטימור העונה בפלייאוף, שבו ג'וליאן אדלמן היה זה שמסר לדני אמנדולה לטאצ'דאון, הראה לכמה עוד בליצ'ק מסוגל. כמו המהלך שלו, לכאורה לכאורה, בניצחון על הקולטס.
הסיפור הוא כזה. במחצית משחק גמר ה־AFC מול הקולטס התגלה כי 11 מתוך 12 הכדורים שבהם השתמשו היו פחות מנופחים מהדרוש בחוקה, אף שנבדקו על ידי שופטי הליגה שעתיים לפני המשחק. הכדורים היו כמובן באחריות הקבוצה המארחת — ניו אינגלנד. כדור פחות מנופח משנה את צורת האחיזה של הקוורטרבק בו, את התפיסה, ועוד הרבה דברים שלא ממש שינו הרבה, כי התוצאה במחצית, אז נתגלתה הטעות/זדון, היתה 7:17. התוצאה בסיום היתה 7:45. זאת אומרת שגם הכדורים התקינים לא ממש הועילו לקולטס.
אבל ארה"ב כולה געשה. שוב הפטריוטס והאתיקה הבזויה שלהם, שוב בליצ'ק חוטא למשחק ולערכיו, וצריך להעניש ולהרחיק, וזה מה שקורה כשהמדיניות כל כך סלחנית. בליצ'ק והארגון כולו לא הגיבו בהתחלה, ובליצ'ק אף אמר שלדעתו זו תוצאה של מזג האוויר החורפי ששרר באצטדיון. לפני כמה ימים, במסיבת העיתונאים הרשמית הראשונה של הפטס לקראת הסופרבול, הקול היה אחר. ולא קולו של בליצ'ק. את המיקרופון תפס הבוס שלו — רוברט קראפט, אדם בעל מניות רבות, בכל מובן שהוא, ואמר שהליגה צריכה להתבייש, להתנצל ולהודות שניו אינגלנד לא היתה מעורבת בשום דבר. קראפט התעלם מסרטון וידיאו שנחשף באותו יום, שבו נראה אדם מהארגון שלו נבלע עם הכדורים בחדר צדדי דקות ספורות לפני פתיחת המשחק. צריך להודות שרוב הסיכויים שלא ייצא דבר מהחקירה הזו, והעניין יהפוך לפירור קטן בהיסטוריה של המועדון ושל בליצ'ק. כאן מסתיים הסיפור הזה בינתיים, וזו אנקדוטה ראויה מאוד כדי להדגיש איך ניו אינגלנד פטריוטס היא קבוצת הספורט המצליחה בארה"ב, בכל ענף שהוא, בעשור וחצי האחרונים. סקר שנערך לא מזמן, שבדק בצורה מקורית מי היא קבוצת הספורט השנואה בארה"ב, דרך חישוב אלקטורלי בהתאם לגודל של כל מדינה, נתן גם את התואר לפטריוטס.
שב, תעשן משהו
הפרשה הזו עשתה משהו גם לסיאטל, ושמה את המשחק הזה בקונטקסט אחר. סיאטל היתה קבוצה שכולם בארה"ב אהבו לשנוא. קבוצת הגנה קשוחה, לפנים, מעט נקודות, אופורטוניסטית, בלי חוכמות. עם שחקנים־חיות כמו מארשון לינץ', ריצ'רד שרמן, קאם צ'נסלור, חבר'ה שלא ממש מעניין אותם מה כותבים או חושבים עליהם, אם הכדור מנופח וכל מה שכן מעניין אותם זה להוריד ראשים (בסיאטל, איפה שהמריחואנה חוקית, יש אפילו זן חדש של חומר שנקרא "ביסט־מוד 2.0", על שם הכינוי של לינץ', אבל לא לראשים האלה הכוונה).
עכשיו בהתמודדות מול מפלצת כמו הפטס — הקבוצה הדורסנית, האימתנית, היפה, הלא מפסיקה לנצח, הבלתי נגמרת הזו כבר עשור וחצי — סיאטל הפכה באחת לבחירה של האוהדים הניטרליים. ועכשיו הדיבור הוא על העברת הלפיד מבליצ'ק לקארול, מבריידי לווילסון, כל הדרך ממסצ'וסטס שבצפון־מזרח ארה"ב, 3,000 ומשהו מייל מערבה. סיאטל הרי יכולה להיות הקבוצה הראשונה מאז ניו אינגלנד של 2004 ו־2005 שזוכה בשתי אליפויות ברצף. ניצחון של הסיהוקס יסמן את השושלת החדשה ואת סיום כהונתה של הישנה. או שלטום וביל יש טריק אחרון בשרוול.
3 תגובות לכתיבת תגובה