המערכת הבנקאית איבדה שליטה בימי זקן

אחד השינויים המשמעותיים ביותר שחלו במשמרת של המפקח היוצא דודו זקן הוא הנחת התשתית להפיכת הבנקים בישראל לגופים ללא גרעין שליטה. וכעת, כשהוא עוזב את תפקידו, כבר יש בישראל שניים כאלה — בנק לאומי שמנהלת רקפת רוסק־עמינח ובנק דיסקונט שמנהלת לילך אשר טופילסקי. מאחר ששוק ההון מתמחר את פרמיית השליטה בבנקים בשווי אפס ולאור הוראות חוק הריכוזיות ששמות את הבנקים מזרחי טפחות והבינלאומי על המדף, סביר להניח שלפחות עוד בנק — אם לא שניהם — ינוהל לבסוף לפי מודל ללא גרעין שליטה.

למי שיחליף את זקן צפוי אתגר גדול בתחום הזה, אתגר שידרוש ממנו להיות עם האצבע על הדופק ולנטר מודל התנהלות תאגידי חדש שאינו נפוץ בישראל ובכלל בקרב חברות ציבוריות. מערך הכוחות בתוך המשולש שמניע תאגידים קדימה — מנהלים־בעלי שליטה־דירקטורים — שונה כשאין גרעין שליטה. המנהלים הופכים להיות אקטיביים וחזקים יותר; הדירקטורים, שהיו רגילים להיות צינור של בעל השליטה, נחלשים ומטבע הדברים חוששים לכיסאותיהם בתום הקדנציה. בעלי מניות קטנים, שקולותיהם יכולים להבטיח לדירקטורים קדנציה נוספת, פועלים בצללים ומשפיעים על מהלכים באופן שאינו תמיד נהיר וגלוי.

בנקים ללא גרעין שליטה לא בהכרח דומים זה לזה. מעניין להביט מהצד אחרי שני הבנקים שאין להם גרעין שליטה ובעיקר לעמוד על ההבדלים ביניהם, שהגדול בהם הוא הרכב הדירקטוריון. בנק דיסקונט אוסף לשורותיו עוד ועוד בנקאים, שישה מתוך 13, ואילו לאומי אוסף לשורותיו בעיקר פרופסורים ורגולטורים לשעבר — תשעה מתוך 15. איזה הרכב דירקטוריון יתרום יותר לניהול מוצלח? ימים יגידו. ואולם, נכון להיום נראה שהרכב הדירקטוריונים תואם לבעיות שהגופים הללו מתמודדים איתן. בעוד דיסקונט מתמודד עם קשיים רבים בצמיחה העסקית, לאומי מסובך עד צוואר עם הרגולטורים בארה"ב וכעת גם בישראל.

שינוי נוסף שחווה המערכת הבנקאית בשנים האחרונות הוא התחרות ההולכת וגוברת בתחום האשראי. התחרות עם הגופים המוסדיים, שמעניקים כיום יותר ממחצית האשראי העסקי, סוערת מאוד, ותחרות נוספת מתפתחת מול מיזמים אינטרנטיים למיניהם שמעניקים אשראי צרכני.

הבנקים, שפיתחו לאורך השנים מערכי ניהול סיכונים ומודלים משוכללים לתמחור אשראי, מתמודדים כעת עם שחקנים זריזים יותר ועם עודף כסף, ללא דרישות הלימות הון מחמירות, שלהם מודלים אחרים לתמחור סיכונים. בפועל הם מורידים את הריביות וזוכים בעסקאות. לאורך שנים ארוכות התרגלו הבנקים לפעול בסביבה שלא מתאפיינת בתחרותיות גבוהה, בלשון המעטה, וכעת הם צריכים להשתנות. ותחרותיות, זאת יודע כל מפקח על בנקים ויגלה גם מחליפו של זקן, היא האויב הגדול ביותר של יציבות המערכת — יציבות שהוא מופקד עליה.

כבר היום מנהלי הסיכונים בבנקים מתמודדים עם לחצים מצד הגורמים העסקיים להגמיש את הכללים כדי שיהיה קל יותר להתחרות במוסדיים, להוריד את התמחור גם אם הוא לא משקף בהכרח את הסיכון. כאן יש למפקח הבא אתגר גדול — לדאוג שהבנקים דווקא ישמרו על שליטה.