הפרצה בחוק שמאפשרת לאלביט למכור באופן ישיר לרוכש בסעודיה

אחרי הפרסומים על מותו המסתורי לפני שבועיים בסעודיה של כריסטופר קרמר, עובד חברת קולסמן האמריקאית, חברה־בת של אלביט מערכות, הדגישו בחברה הישראלית כי מדובר בפרשה שאינה נוגעת ליצוא ביטחוני מישראל.

באלביט הסבירו שקולסמן היא חברה אמריקאית הנתונה לפיקוח מסחרי ולסיווג ביטחוני לפי החוק האמריקאי, וכי המוצר שנמכר לסעודיה הוא רכיב אלקטרו־אופטי שפותח בקולסמן באופן עצמאי עוד לפני רכישתה על ידי חברות ישראליות. לכן, הם מסבירים, העסקה לא היתה צריכה להיות בפיקוח משרד הביטחון. על כך עולות טענות כי מדובר בחברה־בת של חברה ישראלית ולכן דרוש פיקוח רגולטורי גם בארץ.

חברת קולסמן, שממוקמת בניו המפשייר, מתמחה באלקטרו־אופטיקה ובמערכות אלקטרוניות לתעופה. באמצע שנות התשעים היא נרכשה על ידי חברת אל־אופ הישראלית. בשנת 2000 רכשה אלביט את אל־אופ, ועמה את קולסמן.

גורמים בתעשיית היצוא הביטחוני ובמערכת הביטחון אמרו ל"כלכליסט" כי החברה מפוקחת באופן מלא על ידי החוק האמריקאי ועל ידי כללי הסיווג הביטחוני האמריקאי. לדבריהם, בשל החוק האמריקאי, חברי הנהלה ישראלים בדרך כלל אינם רשאים להיות חשופים למידע ביטחוני אמריקאי.

על פי הפרסומים, קרמר היה מעורב בעסקה הנוגעת לטילי נ"ט מסוג טאו. את הטיל הוותיק (המכונה בצה"ל עורב) מייצרת חברת הטילים האמריקאית רייתאון, וקולסמן ייצרה עבורו ככל הנראה רכיב אלקטרו־אופטי. באלביט מדגישים כי הרכיב פותח בארצות הברית וללא ידע או פיתוח ישראלי.

חיילים נושאים טילי טאו מתוצרת רייתאון | צילום: אפי שריר

"אלביט צריכה לבקש רישיון"

אולם עו"ד איתי מק, הפועל להגברת השקיפות והפיקוח הציבורי על היצוא הביטחוני בישראל, טוען כי חוק הפיקוח על היצוא הביטחוני מ־2007 הגדיר באופן רחב מהו תאגיד החייב בפיקוח, וממנו עולה שגם חברות בנות של תאגיד ישראלי צריכות לעמוד בפיקוח ישראלי. לטענתו, על פי החוק אלביט היתה אמורה לפנות ולבקש רישיון עבור העסקאות שמבצעות החברות הבנות שלה.

טכנולוגיה צבאית ישראלית מותרת למכירה בחו"ל רק באישור אגף הפיקוח על היצוא הביטחוני במשרד הביטחון, שהוקם עם חקיקת חוק הפיקוח ולאחר ההסתבכות של ישראל בפרשת מטוסי הפלקון בסין בסוף שנות ה־90. תחילה על הגורם המייצא להירשם במרשם היצוא הביטחוני. אחר כך עליו לקבל מהאגף רישיון שיווק, המתיר לו לחפש לקוחות לעסקאות ביטחון בתנאים מוגדרים. רק לאחר שהושגו לקוחות פוטנציאליים, החברה מקבלת רישיון ליצוא.

תנאי הרישיון מגדירים את מגבלות הפיקוח ואת מדינות היעד שאליהן מותר לייצא. רשימת המדינות אינה מפורסמת באופן פומבי, והיא מוגדרת לכל רישיון באופן ספציפי. בעבר מסרה המדינה כי ייצאה מוצרים וידע ביטחוניים ל־130 מדינות בעולם, אך לא חשפה את שמותיהן. על פי פקודת הסחר עם האויב, המתייחסת לכל סוגי הסחר, מדינות האויב היחידות הן איראן, סוריה ולבנון, כאשר הסחר עם עיראק הותר בהוראה מיוחדת של שר האוצר.

בצלאל מכליס. החברה מכחישה קשר ישראלי לעסקה | צילום: דן בלילתי

השימוש בחברות־בנות

השימוש בחברות בנות זרות, ובעיקר אמריקאיות, מקובל במערכת הביטחונית ומשרת מטרות רבות. אחת מהן היא שימוש בכספי הסיוע הביטחוניים האמריקאיים. לפי ההסכם הנוכחי עם ארצות הברית, ישראל מקבלת מדי שנה כ־3 מיליארד דולר מהממשל האמריקאי.

75%

 מהסכום היא מחויבת להוציא על רכש מהתעשייה הביטחונית האמריקאית - שכוללת גם את החברות הבנות של החברות הישראליות.

בנוסף, החברות הבנות מאפשרות לחזק את היצוא הישראלי לארצות הברית עצמה. התעשייה האווירית, למשל, הקימה במיסיסיפי את סטארק, חברה בת המייצרת ומספקת מטוסים ללא טייס לחברות אמריקאיות ולצבא האמריקאי.

יתרון נוסף הוא כמובן טשטוש הזהות הישראלית של ספק הנשק מול מדינות שלישיות, שאין עמן קשר יצוא ישיר. הסתרת הזהות הישראלית בדרך כלל לא נועדה כדי להתגבר על הפיקוח הישראלי, אלא כדי להקל על המדינה השלישית בעסקת הנשק.

אולם על פי החוק הישראלי, אם מעורבים בעסקה ידע, טכנולוגיה או ציוד ישראלי שיוצאו מהמדינה - היא חייבת לעמוד ברישיון של האגף לפיקוח על היצוא. כאמור, לטענת הגורמים השונים, העסקה שבמסגרתה מת קרמר, לא היתה צריכה מלכתחילה לעמוד בפיקוח הישראלי.