פרשנות: המפקח פורש בעוד חצי שנה ובינתיים ישן

כאשר גוף עסקי מודיע ללקוחות שלו באופן חד צדדי שהוא מעלה להם את המחיר ב-35%, סימן שיש בעיה בשוק שהוא פועל בו.

הבעיה הזאת פועלת לרעת הלקוח. וכאשר הוא עושה את זה באותיות קטנות, בתוך חשבון חודשי, בלי להפנות את תשומת הלב המלאה של הלקוח, סימן שהרגולטור שלו, המפקח על הבנקים במקרה הזה, כבר פרש דה-פקטו מתפקידו.

העלאה של 35% על שום דבר

עליית המחירים הרחבה של כאל, ושל חברות כרטיסי האשראי האחרות, היא מעשה חצוף שצריך לעורר זעם אצל כל אדם בר־דעת. עמלת בית עסק/עמלת סליקה היא העמלה שמשלם העסק לחברת כרטיסי האשראי פשוט כי הלקוח בחר לשלם בכרטיס אשראי. זה הכל. אף אחד לא מתאמץ עבורה. הכרטיס של הלקוח עבר בשפתיים של הקופה והכסף נחת אצל כאל, לאומי קארד וישראכארט. את העמלה הזו כאל מעלה עכשיו ביותר משליש.

לא ניתן להעלות על הדעת מצב שבו עסק בוחר שלא לאפשר ללקוחותיו לשלם בכרטיס אשראי. לא ניתן להעלות על הדעת גם סיטואציה שבה בית עסק בוחר לא לעבוד עם אחת מחברות כרטיסי האשראי, כי בישראל יש רק שלוש כאלו וכל אחת מהן אוחזת בנתח שוק עצום. בעלי העסקים לא יכולים להרשות לעצמם לוותר על מספר לקוחות גדול כ”כ. הדבר מרגיז עוד יותר מאחר ושוק כרטיסי האשראי הוא שוק שצומח בצורה כמעט אוטומטית ב־6-%-8% בכל שנה, דבר שמגביר את התלות של בתי העסק והצרכנים בכרטיסי האשראי.

בנק ישראל צריך לדרוש הוגנות

המפקח על הבנקים, שציין בחודש שעבר 4 שנים בתפקיד אותו יסיים עוד חצי שנה, צריך לשאול שאלות. איך הפכו בעלי העסקים לכל כך חסרי אונים מול חברות כרטיסי האשראי? איך מכניסים לשוק הריכוזי קצת אוויר תחרותי שיקל על בעלי העסקים והצרכנים? ואיך דואגים כי שלוש חברות לא יכתיבו חלק נכבד מיוקר המחיה לאזרחי ישראל?

בנק ישראל צריך לדרוש מחברות כרטיסי האשראי דבר אחד פשוט: פעלו בשקיפות מוחלטת ובהוגנות מלאה. לא עוד העלאת עמלות סליקה באותיות קטנות בתוך החשבונית, אלא שליחת מכתב נפרד ומיוחד שבו הנדון יהיה “העלאה/הורדה של עמלת בית העסק”; לא עוד ניסוחים מכובסים כמו “עדכון העמלה” מבלי שבית העסק יודע אם היא מתעדכנת כלפי מעלה או כלפי מטה, אלא טבלה מסודרת – כך שילמם עד היום, כך תשלמו ממחר וזה ההפרש בעמלה. בלי אותיות קטנות.