צילום: עודד גאיה
האם רשות המסים תיחקר בפרשת HSBC
השימוש במידע שנחשף ע"י רשות המיסים מעלה שאלות במתחם האתיקה המנהלית, אבל האם הוא בכלל חוקי? האם בעלי החשבונות הישראלים עתידים לעמוד חסרי אונים מול חשיפת המידע לרשות?
אתמול דווח כי כ-6,000 ישראלים ניהלו כ-9,700 חשבונות בבנק HSBC בשוויץ, בסכום כולל של כ-10 מיליארד דולר. רשימת הלקוחות והסכומים שניהלו בבנק הודלפה, כך פורסם, לפני כשבע שנים על ידי עובד לשעבר בבנק בשם פלצ'יאני. פלצ'יאני מסר את המידע ב-2008 לרשות המסים הצרפתית על מנת שזו תעשה בו שימוש כדי לאתר העלמות מס, והמידע התגלגל בסופו שלדבר גם לידי העיתון הצרפתי "לה מונד" ולארגון התחקירים הבינ"ל ICIJ.
והנה, עם הפרסום נודע כי רשות המיסים בישראל מנסה להניח ידה על רשימת בעלי החשבונות הישראלים, במטרה לבדוק אם הכספים שהוחזקו בחשבונות אלו חייבים בדיווח לרשות המסים בישראל והאם לקוחות הבנק אכן דיווחו עליהם.
חשוב לציין, אם תניח רשות המסים את ידה על רשימת החשבונות לא יהיה זה מידע שהרשות קיבלה לידה לפי דרישה ממי שמחזיק בו כדין. קבלת מידע זה תהיה לכאורה, לא על פי חוק ולא מכח צו.
המחוקק לא נתבקש להרים ידו בתמיכה לדריסה ברגל גסה של עקרון הסודיות הבנקאית ובית המשפט לא נדרש לבחון את מידת הפגיעה בפרטיות אגב דרישת מידע זה. המידע שהודלף פורסם עקב גניבתו בשוויץ, תוך הפרת הסודיות הבנקאית ופגיעה קשה בזכות לפרטיות בעלי החשבונות. אין ספק שהשימוש במידע זה על ידי רשות המסים מעלה שאלות קשות מתחום ה"אתיקה" המנהלית, אבל האם הוא בכלל חוקי?
האם בעלי החשבונות הישראלים עתידים לעמוד חסרי אונים למול חשיפת המידע לרשות המסים?
גורל שאלה זו תלוי במידה רבה באיזון שיידרש בית המשפט לעשות, כך נראה הדבר, בין הזכות לפרטיות לבין אינטרס הציבור למנוע הלבנת הון ואגירתו של הון שחור. חשוב להקדים ולהבהיר, בישראל החוק המפורש אינו מטיל על הבנקים חובת סודיות בנקאית (זאת בשונה, למשל, משווייץ, בה הפרת חובת הסודיות הינה עבורה פלילית). אבל הסודיות הבנקאית היא ביטוי לזכות לפרטיות וזכות זו היא לא רק זכות חוקית, אלא זכות יסוד על חוקית.
משמעות הדברים היא, כי לזכות עוצמה ותוקף הגוברים על זכויות אחרות שאינן זכויות יסוד (לרבות זכות המדינה לגביית תשלומי מס) או לכל הפחות מחייבים כי בעת עריכת איזון בין זכויות מתנגשות, תהיה ידה של הזכות לפרטיות, על פי רוב, על העליונה.
חומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות אינה ראיה בביהמ"ש
חוק הגנת הפרטיות הגדיר רשימה של מקרים המהווים פגיעה בפרטיות ובהם גם "שימוש בידיעה על ענייניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר, שלא למטרה שלשמה נמסרה". החוק הוסיף וקבע, כי חומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות יהיה פסול מלשמש ראיה בבית משפט, זולת אם התיר בית המשפט לעשות בו שימוש מסיבות שירשמו. כך, וככל שתבקש רשות המסים לעשות שימוש במידע עליו תניח ידה כראיה כנגד מי מבעלי החשבונות, יידרש בית המשפט להכריע בשאלת קבילותה של הראיה תוך שקילת הפגיעה בפרטיות עקב התרת הראיה. אבל גם אם תתקבל הראיה, ככל שבשימוש בה יהיה הפרה של הוראות החוק, יכול והדבר יקים עילת תביעה (אזרחית) לבעל החשבון נגד רשות המסים ואולי אף נגד פקידיה.
החוק אמנם העניק פטור מוגבל מהוראותיו לרשות בטחון או למי שהוסמך לעשות מעשה על פי דין (וכאמור, דומה שלא כך בענייננו), אולם בכל מקרה אחר חלות הוראותיו על רשויות המדינה ועל שלוחיה. אם לא יוכלו אלו להראות מקור סמכות חוקי לדרישת המידע, להשגתו ולשימוש בו, עלולים הם למצוא עצמם נתבעים בנזיקין בגין הפרת חוק הגנת הפרטיות. כך, גם אם נדמה שבמאבק הרשויות בהון השחור-אפור הכל כשר, כולל הפרה של זכויות על–חוקתיות כמו הזכות לפרטיות, ראוי שרשות המיסים תשקול בזהירות אם היא באמת רוצה לאחוז בתפוח האדמה הלוהט הזה, ושבעלי החשבונות ידעו לעמוד על משמר זכויותיהם.
תגובה אחת לכתיבת תגובה