לבד בברלין

השעה שמונה בבוקר, הטמפרטורה בחוץ מתחת לאפס, והשלט בתחנה מראה 9 דקות עד לאוטובוס הבא. באמת שקר מדי. אני נכנס לבית קפה, לוקח קפה, קרואסון וסנדביץ׳, ומשלם כ־20 שקל. אין ספק, הגעתי לברלין.

פעם בשנה זה קורה: ברלין הקפואה מזמינה חובבי קולנוע מכל העולם להתחמם סביב מדורת השבט הישנה ולעתים גם טובה - הקולנוע. אתה מסתכל על המקומיים ויודע שאחרי כמה חודשי חורף, הקור כבר עמוק בתוכם. אנחנו אורחים לרגע, ולא פלא שכולם קצת חולים ומשתעלים באולמות (חוץ ממני).

"מלכת המדבר" ("Queen of the Desert") הוא שמו הנדוש משהו של סרטו החדש של הבמאי הגרמני המהולל ורנר הרצוג. הרצוג פורס את סיפורה של גרטרוד בל (ניקול קידמן), בת אצולה ששירתה כחלק מהסגל הדיפלומטי הבריטי במזרח התיכון, ומייצר גרסה הוליוודית די מיושנת לסיפור שנראה שיכול היה להיות עשיר בהרבה. במסיבת העיתונאים הרצוג התגאה ש"אף אחד לא צילם כך את המדבר לפני" - יכול להיות שזה נכון, אבל דומני שמה שייזכר מהסרט זה בעיקר זה.

ג'יימס פרנקו (שדומה דמיון משונה לעודד מנשה) אמר במסיבת העיתונאים שהוא מעולם לא ראה את הרצוג מביים קודם לכן סצנות אהבה, ו"זה כמו לראות מאסטר עושה משהו בפעם הראשונה". ובכן, סיפור האהבה שמתפתח בין פרנקו לקידמן בסרט קצת מגוחך. קידמן מרבה להוציא אוויר מהאף - היא עושה את זה בדרכה הקידמנית, וזו מחווה שעובדת - אך זה לא מספיק.

ואז, בשבת בבוקר, מגיע הרגע שלו חיכית. הרגע ששווה את כל המרחק שעשית, המריבות עם אל על, הבידוקים הביטחוניים, הרכבות והאוטובוסים. הרגע שבו סרט מטלטל את כל עולמך.

הסרט מגיע מצרפת וקוראים לו "איקסנול" ("Ixcanul Volcano"). זה סיפור על נערה בת 17 שגרה במטע קפה מתחת להר געש, וחולמת להגיע "מעבר להר". היא מפתה בחור כדי שייסע איתה, ומשם מתגלגל סיפור יפה ואנושי. הבמאי ג'יירו בסטמנטה, יליד גואטמלה, נסע לארץ הולדתו וליקט סיפורים לסרט שמצליח לקחת אותך כל כך רחוק ועם זאת כל כך קרוב, שזה עושה קצת לחשוב על הבית.

body. יפה ורגיש

עוד סרט אחד ומספיק. "ויקטוריה" ("Victoria") הגרמני, על נערה שמבלה עד השעות הקטנות וההסתבכויות הגדולות, צולם כולו בשוט אחד ברחבי ברלין. זהו קולנוע עלילתי שנעשה כולו ב"זמן אמת", כשהשחקנים נשארים בדמויות יותר משעתיים ועשרים דקות, ארוך אך מוצדק ומעניין.

בכל סרט שראיתי פה עד כה בעל חיים כלשהו נשחט או נורה על ידי בעליו.

נראה שהבמאים משתמשים בכך כדי להציג אכזריות נטורליסטית, אבל ביני לבין עצמי אני תוהה אם זה נחוץ, ומה קורה כשמשהו שאמור לזעזע הופך לקלישאה שחוזרת על עצמה סרט אחר סרט.

יום ראשון בבוקר. לקור העז מצטרף עקצוץ של גשם, ואני שוב יוצא לכיכר פוטסדאמר, שבה נערך הפסטיבל. "תשע בכיכר", תחילת ההקרנות, אבל אני כבר מזמן לא בן 16.

Vמועדון. נועז

היום נפתח עם סרט של תותח כבד, טרנס מאליק, שמהרהר את עצמו למוות ב"Knight of Cups". זה מרגיש כמו המשך של סרטו הקודם, "עץ החיים". נפוח מייאוש. שוב אובדן. עוד שיברון לב. השחקנים מקבלים מצלמות גו פרו כדי שיהיה אותנטי. לבי לבי על הייאוש הקיומי של שחקני הוליווד. על הדיכאון. על הנשים היפות שקשה להיגאל כשהן בסביבה. עוד ועוד סלבס נכנסים למעגל הייאוש של הגיבור הראשי, שמגלם כריסטיאן בייל - קייט בלנשט, נטלי פורטמן, אנטוניו בנדרס - והוא, הוא רק מחפש אהבה.

הוא שותק. אין לו טקסט לאורך כל הסרט. המצלמה בתנועה מתמדת. הכדור מסתובב, אבל אין חדש תחת השמש.

מהר, להירגע. מור לושי הישראלית מציגה פה את "שיח לוחמים" ("Censored Voices"), שכולל ראיונות עם חיילים שערך עמוס עוז אחרי מלחמת ששת הימים. רוב חומרי הסרט צונזרו עד לרגע זה, אבל לא עוד. החיילים מספרים על הוצאות להורג בזמן מלחמה, על נישולו של עם אחר מאדמתו, על טרנספר ופגיעה אנושה באוכלוסייה האזרחית. התוצאה חזקה ומצמררת למי שרוצה להקשיב ו"תעמולה שמאלנית" עבור מי שלא.

היו לי שעתיים לשרוף אז הלכתי לראות את הסרט האיסלנדי "הר בתולי" ("Virgin Mountain"). מקדמת המכירות של הסרט אמרה לי בכניסה שהם ממש רוצים הפצה בישראל. אמרתי שאם אוהב - הם מסודרים (יש מצב ששתיתי יותר מדי אפרול שפריץ חינמי בלאונג'). הסרט מספר על בחור מופנם הסובל מהשמנת יתר. הוא מכיר נערה דיכאונית בחוג ריקוד, ומכאן נולדת טרגדיה. זהו סרט עצוב עם רגעי קסם קטנים ומופנמים. אני לא יודע אם הקהל הישראלי בנוי לזה.

שני בבוקר, הנהג עוצר את האוטובוס ומבקש מכולם לרדת. 10 דקות להקרנה, ואני עובר לנוהל חירום. רץ לכביש הראשי, ג'יימס בונד סטייל, עוצר מונית ואומר לנהג "דרוך על זה". בתשע אפס אפס אני באולם.

על הפרק הסרט הצ'יליאני "המועדון" ("El Club") בבימוי פאבלו לראין, על בית שמשמש מקלט לארבעה כמרים ואחות רחמנייה שסרחו בשלל דרכים, מהומוסקסואליות ועד פדופיליה. אין לי מושג מאיפה היה לו האומץ לעשות סרט כזה, שהיה מביא למלחמה אם היה עוסק בדת אחרת. "בבית הספר הקתולי הכרתי שני סוגי כמרים, הטובים ואלה שבכלא", אמר לריאן לאחר הסרט. כשהכתוביות עלו מילאו את חלל הקולנוע מחיאות כפיים שלובות בקריאות בוז. נשאר רק להתפלל.

כתב פוליטי יושב לידי באולם. "אירופה מתפוררת", הוא אומר לי, "שינוי גדול עומד להתרחש. האיחוד האירופי לא יחזיק. זה טוב לישראל. ואולי זה רע".

כשאני יוצא אל הרחוב אני מופתע לגלות שעולם כמנהגו נוהג. אוטובוסים מגיעים בזמן, ערב רב של תרבויות, "מולטי קולטי" ודו־קיום נפלא בכל מקום. עם התחושה הזאת אני הולך לאכול את הדונר הראשון שלי בעיר. שווארמה טורקית עם סלט ב־15 שקל, כשבישראל שווארמה עולה 32 שקל לפיתה. למה? ממתי? צריך להיות לנו מצפון כלכלי, שיגיד שפה אנחנו עוצרים. לא קונים עד שהמחיר יירד. הדונר היה סביר. די טעים.

נכנס לעוד סרט גרמני, "בזמן שחלמנו" ("Als wir träumten – As We Were Dreaming"), שמספר את סיפורם של חמישה ילדים במזרח גרמניה המבודדת, ההרוסה והענייה. הם גדלו על ברכי הקומוניזם וכשבגרו הפכו לאנרכיסטים שיכורים. זה נגמר במועדון אנדרגראונד מצליח.

זה לא נעים לראות גרמנים צורחים ומנפצים זכוכיות. חלק בי שנא את כל הדמויות בסרט, חלק אחר ניסה להתחבר וקיווה למשהו טוב, שלא ממש הגיע.

אם הייתי מבקר קולנוע מן המניין קודם כל הייתי מבטח את עצם הזנב שלי. כל כך הרבה שעות לשבת בכורסאות.

"Body" הוא סרט פולני יפה ורגיש שעוסק בחוקר מקרי רצח ובתו המנסים להתמודד עם מות אם המשפחה. בסרט מצאתי את מריל סטריפ הפולנייה: קוראים לה מאיה אוסטנזבסקה, והיא מספקת תצוגת משחק נדירה שמחזקת את הצורך להמשיך לחיות ואת הרצון לעשות את זה. באחת הסצנות היא אומרת: "אדם מאוהב אף פעם לא חולה".

ימים אחרונים של פסטיבל. התחנה הבאה היא "הכל יהיה בסדר" ("Every Thing Will Be Fine") של האחד והיחיד, וים ונדרס, האיש שהציג לנו את העיר לראשונה מקרוב ב"מלאכים בשמי ברלין". כצפוי, התור בכניסה אכזרי. חמישה אנשים שונים מייצרים שרוול של מבטים לעבר התגים, כדי לוודא שרק עיתונאים נכנסים. האור כבה וקדימה וים.

זהו סיפורו של סופר (ג'יימס פרנקו הבלתי נלאה) שדורס בשוגג ילד ומתמודד עם התוצאות במשך שנים. לאחר גילוי ה־3D בסרט "פינה", ונדרס מנסה הפעם לביים דרמה מעט מאובנת בעזרת הממד הנוסף. שרלוט גינזבורג מצדה הופיעה כאן בשנה שעברה עם "נימפומניה" חסר הגבולות, סרט שלתחושתי הודחק והושתק, ומעניין לראות אותה חוזרת.

ונדרס סיים לערוך את הסרט בשבוע שעבר, ובמסיבת העיתונאים לאחר ההקרנה אפשר להרגיש שהוא עסוק כיום בעיקר בממד הויזואלי־טכנולוגי של הסרטים שהוא עושה. את השחקנים נראה שהוא נוטה להזניח. לבי היה עם גינזבורג, שנראתה כמו הילדה הכי עצובה במסיבה. כשנשאלה למה היא משחקת לאחרונה דמויות שייאוש צובע את עולמן היא אמרה שזה נכון רק לגבי "מלנכוליה" ו"אנטיכרייסט". גם היא שכחה את "נימפומניה".

יום אחרון. עושה רושם שפיטר גרינאוויי נהנה לביים את "אייזנשטיין בגוואנחואטו" ("Eisenstein in Guanajuato"), העוסק במסעו של הבמאי הרוסי סרגי אייזנשטיין למקסיקו ב־1931. גרינאוויי מחבר בין השפה שלו לשפה האייזנשטנית, ויחד הם יוצרים סרט חכם, ציני ומתגרה, שכולל את סצנת הסקס הנועזת ביותר בפסטיבל עד כה, בין אייזנשטיין ומאהבו.

יש סמליות מסוימת בעובדה ש"50 גוונים של אפור" הוא הסרט האחרון שאראה בפסטיבל. הספר הבינוני הביא את תחום ה־BDSM ללב המיינסטרים, ואני מאמין שאחוז הקשורים והקשורות יעלה השנה. הסרט בכלל לא רע, בעיקר בזכות הליהוק המעולה של דקוטה ג׳ונסון. היא טבעית, יפה אך קז׳ואלית מאוד. מר גריי בגילומו של ג'יימי דורנן הוא הגבר הכי רומנטי שיש: קונה מתנות, מנשק, אומר מילים יפות. אדון דומיננטי ללא שמץ של אפלוליות מייצר דיסוננס מסוים, אבל לא משהו שדקוטה לא יכולה לתקן. נדמה לי שכל מי שנמנה עם קוראי הספר יאהב אותו, ובעיקר בני הגיל השלישי.

יהיה עצוב לעזוב את הפסטיבל. עשר שעות של צפייה בסרטים מדי יום זה נהדר. החוויה הזאת, של לחצות גבולות אחת לשעתיים ולגלות ולהכיר עולמות חדשים, נדמה שרק בקולנוע אפשר לחוות אותה. טוב, אולי גם בטלוויזיה.