יש בעיר מסיבה

הבמה הגדולה של היכל התרבות בתל אביב מסודרת יפה, עם שלל כלים מפוזרים עליה. חשוך כמעט לחלוטין, ורק פריטות גיטרה אטיות ושטיחי קלידים נשמעים ברקע. בצדי הבמה מסכים שמקרינים את המתרחש בה, ומאחוריה מסכים שמקרינים סרטים וקטעי אנימציה. כשיהודה פוליקר עולה ומתחיל לשיר את "חלום בתוך חלום", השיר הכי טוב באלבומו האחרון, האורות נדלקים ואז נחשף השפע שעל הבמה: שני מתופפים ואיש כלי הקשה, שני קלידנים, שני גיטריסטים, שתי זמרות ליווי, איש כלי נשיפה, בסיסט וכנרת. השיר האפל הזה הוא בחירה מוצלחת — אם כי מוזרה — לפתיחת ההופעה הארוכה והמפוארת הזאת, אבל הלהקה עומדת בה בכבוד.

כבר בשיר השני מתגלות בעיות הסאונד. חלקים בלהקה העצומה נבלעים, ונדמה שהעושר הצלילי הפוטנציאלי של 13 הנגנים (עם פוליקר על גיטרה) פשוט הולך לאיבוד. הלהקה נשמעה לא רע, גם אם לרגעים מסוימים נדמה שהצליל שלה מהדהד מדי, אבל לא הצדיקה ב־100% את ההרכב העצום.

אווירה מעולה

 

המעבר ל"שלושה ימים" השמח והמהיר היה אפקטיבי. בכלל, האווירה היתה מעולה, ונדמה שכמעט כל פרט הובא בחשבון. בכל פעם שבוצע שיר מהאלבום האחרון "מוזיאון החלומות" (שהוא גם שמו של סיבוב ההופעות החדש) הוקרנו על המסכים שבצד המילים עבור הקהל שלא הספיק לשנן את השירים החדשים. גם קטעי הווידיאו על המסכים שמאחורי הבמה הפתיעו לטובה, ממשחקים טיפוגרפיים מעניינים ועד ציורים בחול, ואף רמזו מדי פעם על זהות השיר הבא, כמו למשל ב"הצל שלי ואני".

כל הפירוטכניקה הזאת חיפתה על הסטטיות של הנגנים, שרוב ההופעה נשארו עומדים במקום. פוליקר נראה משועשע לפרקים, אבל לא תקשר עם הקהל הרבה מעבר ל"ערב טוב" ו"תודה רבה". אחרי שישה שירים הוא זנח את הגיטרה, התיישב והרים את הבוזוקי. הלהקה ביצעה את "פרח", ופוליקר הסתפק בבוזוקי וקולות רקע והשאיר את הבמה לזמרות הליווי מירב בן סימון ואורית שלום בביצוע יפה.

הבוזוקי והניחוח היווני הוציאו מהקהל מחיאות כפיים קצובות וסוערות וריקודים קטנים בישיבה מנומסת. "עיניים שלי" כבר ממש סחט קריאות "בראבו!" מהקהל. בשלב מסוים גם הגיטריסט והאחיין יוני פוליקר הניח את הגיטרה ועבר לבוזוקי. ב"שוטה הכפר" מפגש הבוזוקים הגיע לשיא מהיר ושמח, שללא ספק היה אחד משיאי הערב המקיף הזה.

הרפרטואר היווני כלל גם את "פומה פומה" ואת הגרסה היוונית המקורית ל"שיר השיירה" של אריק איינשטיין, עם צילומי וידיאו נוסטלגיים של איינשטיין ועם מקום לקהל לשיר את המילים בעברית. גם סטליוס קזנג'ידיס, מגדולי זמרי יוון, קיבל כבוד עם "זינגוואלה". השירים התחברו זה לזה במסיבה לא נגמרת, שבה 30 שירים מכל הקטלוג של פוליקר נדחסים בשעתיים ורבע.

 

הדרן ללא הדרן

החזרה לגיטרה החשמלית נפתחה ב"איך קוראים לאהבה שלי". הגיטרה החשמלית נשמעה יפה עם הקלידים, נגיעות הבס והגיטרות הנוספות, וכשנכנס הסקסופון היה זה רגע יפה במיוחד ועוצמתי - רק חבל שהסאונד הבעייתי לא אפשר ליהנות ממנו בצורה מושלמת. "פחות אבל כואב" התחיל את החלק השלישי והאחרון של ההופעה, ובמהלכו החל טפטוף של קהל שנע מהמושבים לעבר הבמה במטרה לרקוד. ב"אני רוצה גם" הקצבי כבר היתה שם תנועה ערה.

"יום שישי" התחיל רצף שירים מתקופת "בנזין", ועשה את הלא ייאמן כשבתחילתו פוליקר רקד טוויסט וקרא לקהל "Come on everybody clap your hands". ב"כפיים" הצד הרוקיסטי־פופי התחבר באופן טבעי עם היווני, כשהגיטרה החשמלית מחליפה את הבוזוקי בסולו ארוך ויפה שהסתיים בריקוד ראש אל ראש עם הכנרת ובנשיקה.

הפעם היחידה שפוליקר ממש דיבר לקהל היתה בהדרן, שנערך בלי להיכנס לטקס של ירידה מהבמה וחזרה אליה. באופן סמלי ההופעה נגמרה בביצוע מוצלח ביותר של "דברים שרציתי לומר". הקהל עמד ומחא כפיים ארוכות. גם אם חבל שלא היו לפוליקר עוד דברים לומר לקהל, המסע המוזיקלי המפואר שהעביר את הצופים הספיק בהחלט.

ההופעה הבאה: 20 בפברואר, יד למגינים, קיבוץ יגור.

רגעים שנזכור ביום שאחרי

1. "שוטה הכפר". שיא הבוזוקי

2. "כפיים". מיקס בלתי מנוצח של מוזיקה יוונית עם אנרגיות של רוק

3. אז מה, לא היו עוד דברים שרצית לומר, יהודה?